ועדת חינוך: במשלחות לפולין אוכלים גלאט-טרף
בדיון בוועדה התברר כי במשלחות נוער היוצאות לפולין חלק מהתלמידים לא מקבלים אוכל כשר, בניגוד לחוזר מנכ"ל. יו"ר הוועדה מלכיאור: "יש כאן מריחה של משרד החינוך. הילדים אוכלים גלאט-טרף". משרד החינוך: "נעקוב אחרי החברות, אבל לא ניתן לכפות על תלמידים לאכול רק כשר" (פורסם ב - 13/2/07)
בתי ספר רבים יוצאים למסע שורשים לפולין. שם, בפולין הם מסיירים בינות למחנות ההשמדה וקברי צדיקים, ערים וכפרים, משכנם של יהודים במשך גלות ארוכה ומפוארת.
אי אפשר להתעלם משאלות מהותיות שמעורר המסע לפולין, ואני מבקש למנות כמה מהם.
ראשית, לא ניתן להתעלם מהדיון ההלכתי מסביב לשאלת איסור היציאה מארץ ישראל. אומנם, רבו הדעות אך עדיין לעמדה האוסרת מקום רב. שאלה זו מעוררת קושיות רבות על רקע העובדה שבית הספר, הישיבה או האולפנא מארגנים את המסע לפולין.
שנית, הנסיעה לפולין מפלה בין ילדים הבאים ממשפחות מבוססות לבין ילדים הבאים ממשפחות שיש להם קשיים כלכליים. מחירה של נסיעה עומד על כ - 5500 ₪. האם זה נכון ליצור הפליה קשה כל כך? אכן, פערים רבים נכרים בין התלמידים במהלך שגרת החיים אבל, גם כאן, עיקר הבעיה היא במה שהמוסד החינוכי מעורר, יוצר את הפער, את הבעיה.
שלישית, ללא קשר לבעיה הכלכלית, העובדה שחלק מבני המחזור חווים חוויה רוחנית מטלטלת ואחרים, נותרים בארץ מהווה בסיס לבעיות חינוכיות לא פשוטות.
רביעית, חז"ל קבעו שתאריך קריאת המגילה בערים המוקפות חומה יקבע על פי הערים שמוקפות חומה מימות יהושע בן נון, מפני כבודה של ארץ ישראל. והנה, הנסיעה לפולין לחסות על קברו של בעל המפה, הרמ"א, בזמן שרוב תלמידי ישראל לא פקדו את קברו של בעל השולחן ערוך, ר יוסף קארו מעוררת השתאות ויש בה משום עלבונה של ארץ ישראל.
חמישית, גם מן הבחינה הרוחנית, רעיונית יש להבחין בבעיה נוספת: הפיכת הכאב לאירוע שיש בו סוג של הנאה. בלשונה של המשוררת רחל: "צריחות שצרחתי נואשת כואבת//בשעות מצוקה ואובדן//היו למחרוזת שירים מלבבת// לספר שירי הלבן".
ובכלל, איסור הנסיעה למצרים נובע מהרצון שלא לחיות את העבר אלא את העתיד. היינו, יצאנו - ועכשיו: חיים חדשים.
באחת מתשובותיו עוסק הרב משולם ראטה זצ"ל, מגדולי הדור הקודם שהיה רב ברומניה לפני המלחמה הנוראה, בשאלה, אם כיום יש סמכות בידי הרבנים לגזור גזרה לאסור על כל יהודי להיכנס לגרמניה. הדיון מתבסס מסביב לשאלת היחס ההלכתי למצרים וכך כותב הרב: "צא ולמד: ישיבת מצרים, שהיא איסור תורה, לא היה יכול הציבור לעמוד בו, והוכרחו לחפש היתר. על הראשונים אנו מצטערים, ועכשיו אתה בא להוסיף עליהם גזרה חדשה? וגזרה זו קשה עוד יותר, כי במצרים לא נאסר אלא להשתקע ולדור שם בקביעות, אבל לסחורה ולפרקמטיה מותר, כמבואר בירושלמי, סוף "פרק חלק", וברמב"ם, הלכות מלכים. ועכשיו בהצעה זו רוצים לגזור ולהחרים, שכל יהודי יהיה אסור לו לדרוך על אדמת גרמניה אפילו בדרך עראי ואקראי בעלמא. וזה בלא ספק דבר שלא יוכל הציבור לעמוד בו, ויגרום מכשול וחילול כבוד התורה וכבוד הרבנים, נושאי דגלה". עמדתו של הרב ראטה שוללת הטלת חרם ואיסור. ואם בגרמניה אנו עסוקים, מה בין גרמניה לפולניה?
מאידך, גלוי וידוע לכל, שחותמן של הנסיעות הללו ניכר בכל מי שחווה אותן. לא בכדי נאמר "טוב מראה עיניים ממשמע אוזניים", ובעיקר לנוכח העובדה שניצולי השואה הולכים וכלים מן העולם. על רקע זה, המסעות יוצרים סוג של חיבור עמוק של צעירים וצעירות לנושא ומבטיחים את המשך מסורת השואה והעמקת המחויבות לזכרם. גם בירורים אמוניים וציוניים עמוקים נעשים בעקבות המסע לפולין. אנו חיים בדור שיש בו קלקולים רבים. יתכן, והיה ראוי להגיע לתוצאות החינוכיות של המסע מבלי לנסוע לפולין. אך, משנוצר מצב לחולה זה, הנוכל להתעלם מיתרונותיו של המסע?!
על רקע המאמר שפורסם בעיתונות עולה שאלה נוספת: מה מידת מחוייבותה של המדינה להקפיד על עקרונות ההלכה?! האין חובה מצד משרד החינוך שכל היוצאים לפולין בשליחות המדינה, יאכלו אוכל כשר?! האם מדובר בשאלה "דתית" או "לאומית"?!
כל השאלות הללו מחייבות בירור אמיתי וישר מסביב לשאלת הנסיעה לפולין ומקומה. לא לצאת לפולין כי הקודמים לנו יצאו, אלא לקיים בירור פנימי לא קל בדבר יתרונותיה וחסרונותיה של הנסיעה.
למען הגילוי הנאות: במהלך השנים האחרונות הדרכתי משלחות רבות במסגרת מסען לפולין.