מעלעל

לא חסרים דברים דברים שאפשר לומר בגנות תופעת העלונים, אבל לפעמים מגלים שלכל מטבע יש שני צדדים.

בשבת האחרונה התארחנו אצל חברים מאוד נחמדים, אלא שבבית הכנסת בשכונה שלהם ישנה תופעה מצערת בה החזן מתפלל יותר מדי בקול ומפריע לאנשים לדבר... בשלב מסוים החזן אף דילג בטעות על קדיש, וחוסר התגובה של הנוכחים גרם לי לתהות האם במידה והוא היה מקריא פרק מקופיקו, למשל, מישהו היה שם לב.

בכל מקרה, אחד הדברים שב"ה קצת צמצמו את כמות השיחות הם דווקא מבחר העלונים שהסתובבו בבית הכנסת. נדמה לי שישנה עדיפות ברורה לכך שבמקום לנהל שיחת חולין אנשים יקראו איזה רעיון לפרשת השבוע, דבר תורה, או אפילו סתם אמירה ערכית, כך שכנראה שגם בקריאת עלונים בבית הכנסת אפשר לראות צד זכות, גם אם בדיעבד, בבחינת "אם קוראים, לא מדברים, בשביל זה יש עלונים".

ורק הערה אישית - כשבבית הכנסת אין מספיק חומשים ואתה יושב עם עלון פתוח ביד אחת וחומש סגור ביד השניה, תעשה טובה ותעביר את החומש לזה שיושב לידך...

סיפור לשבת

בעלון "באהבה ובאמונה" מפרסם הרב אבינר סיפור בהמשכים לילדים. גיבור הסיפור הוא אברי, ילד שחי בתקופת ספר שמות ומספר מחוויותיו, כשמעבר לסיפור עצמו ישנו גם מסר חינוכי. תוך כדי העברת הסיפור המקראי לשפה אותה הילדים יבינו משלב הרב אבינר לא מעט מדרשים גם כשזה לא הכרחי. אותו ערבוב בין פשט ודרש אותו יוצר הרב אבינר לא מקובל על כולם, אבל לא זה המקום להיכנס לדיון בדרכי הוראת התנ"ך.

בשבת הקודמת (פרשת משפטים) בחר הרב אבינר לספר על הצגה שנערכה באותו תלמוד תורה דמיוני של הילד אברי, הצגה שהמחיזה את סיפור יוסף ואשת פוטיפר. למרות שכל הסיפור היה מבוסס על מדרשים, אנשים רבים הרימו גבה לנוכח השפה והתיאורים שהופיעו בסיפור, שמיועד לילדים כזכור.

אז נכון שחשוב לא לדלג על פרקים מהתורה ונ"ך רק משום שקצת יותר קשה ללמד אותם, אבל סיפורו של הילד אברי עוסק בספר שמות, אז מה ההכרח לספר על יוסף עכשיו? לדעתי אותו סיפור גם המחיש את הבעיתיות שבערבובם של מדרשים בתוך סיפור הפשט, בעיקר לאור העובדה שהרב אבינר בחר להביא סיפורים שהראו את הפן היותר בוטה של הדברים.

עם כל הביקורת, אולי דווקא זו דרכו של הרב אבינר לעשות מעשה אמיץ ולחדד את הנקודה שנאמרה קודם - אסור להורים ומורים "להתחמק" מללמד ילדים פרקים ומשניות שעוסקים בנושאים כאלו, כי אם הילדים לא ישמעו את זה מהמחנכים הם ילמדו על זה במקום אחר (האינטרנט למשל), וזה כבר יהיה הרבה פחות טוב.

עם או בלי קשר, בשבת האחרונה (פרשת תרומה) הסיפור על הילד אברי כבר לא הופיע.

אוצר בלום

לא אלמן ישראל. את המקום בו מופיע בדרך כלל הסיפור תפס מאמר לא פחות חשוב על הנושא האהוב עלי - השמיטה. אמנם חדי הזיכרון והעין יכלו לזהות שזהו קצור מאמרו של הרב יעקב אריאל על השמיטה שפורסם כבר ב"שבתון", אבל מי אנחנו שנהיה קטנוניים.

מה שאולי יותר חשוב הוא שליד המאמר הופיעה סוף כל סוף המודעה של מכון התורה והארץ על פתיחתו של "אוצר הארץ" לקראת שנת השמיטה. למי שלא יודע, מדובר ביוזמה חשובה שמטרתה הוא חיזוק שמירת השמיטה על ידי התחייבות מראש מצד הצרכנים לרכוש סחורה דווקא מ"אוצר הארץ", גוף שידאג לרכישה על פי כללי הלכות השמיטה תוך חיזוק והעדפה של חקלאים יהודים השומרים על הלכות אלו.

לצורך הקמת גוף כזה דרושים מספר מתחייבים מינימלי, והבעיה היא שכפי שזה נראה כרגע מעט מאוד אנשים יודעים על המיזם החשוב הזה, ואני גם לא רואה שנעשה הרבה על מנת לפרסם אותו ברבים.

מי שמעוניין לדעת יותר על הנושא מוזמן לעיין במאמרו של הרב יואל פרידמן ממכון התורה והארץ שפורסם בכתב העת האחרון של "צוהר", או לפנות במייל למכון התורה והארץ (mahon@inter.net.il).