כל הנהרות
הולכים אל
הים והים
אינו מלא
כי כל
הנהרות חוזרים
אל הנהרות
תאמינו לי.
זה סד
גאות ושפל
זה סד
תורת געגועים.
(י בתשרי, תש"ן )
קרה לכם פעם שהיתה לכם שאלה או חשק או תאווה למשהו, ושכנעתם את עצמכם שאם רק תעשו עוד מעשה אחד בכיוון של מילוי אותו הצורך, אז "זהו זה, גמרתי, באתי על סיפוקי", וזה לא בדיוק מה שקרה?
זה יכול להיות בכל מיני רמות - למשל, בחוויה השגרתית שהבטחת לעצמך שתהיה שבע בעוגיה השלישית ופתאום אתה רוצה לאכול גם הרביעית. זה יכול להיות ברמה קצת יותר גבוהה - אתה בשיחה טובה עם חבר אבל אין לך זמן, ואתה אומר לעצמך "רק עוד דקה, נגמור את העניין", אבל אחרי זה אתה רוצה עוד ועוד "עוד דקה אחת"? אולי עבדתם על איזה שהוא ציור ואמרתי לעצמכם שסיימתם ולא תגעו בו יותר, ופתאום מצאת את עצמכם מלטשים מפה ומשם, וכל פעם אומרים שזה הקו האחרון שאתם מוסיפים?
לפעמים, זה קורה גם בעולם הרוחני - יש לנו את התחושה שהנה, עוד רגע אחד, עוד כמה דקות שאחשוב, עוד ספר שאקרא, יפתרו שאלותי האישיות והאמוניות, יותרו הספיקות. סוף סוף אדע מי אני, מה אני רוצה בעצם, מה אני נדרש לעשות, איפה מקומי בעולם, היכן פוגשים את ריבונו של עולם.
אל מול זה כותב המשורר אבות ישורון אלינו. שיר זה פותח את ספרו האחרון "אדון מנוחה", שנכתב בערוב ימיו. ולא סתם בערוב ימיו, אלא בי בתשרי שהוא יום הכיפורים, יום של חשבון נפש. ויום הכיפורים עבור אבות ישורון הוא לא רק כמו יום כיפור עבור כל יהודי - אלא הוא גם יום הולדת. אחד מימי ההולדת האחרונים של חייו. וביום זה הוא כותב אלינו, ממרום שנותיו ונסיונו, שנים של חיפוש ותעיה, שנים של סקרנות אין קץ ונסיונות של הבנה. שנים של עבודת המשורר שהיא נסיון להקשיב ולראות, מתוך תשוקה עזה, ולכתוב אלינו הקוראים, מסקנות. והמסקנה האחרונה שלו, מסקנת המסקנות, היא שלעולם לא תהיה מסקנה סופית - לעולם סימן הקריאה בסוף המשפט, יתגמד לנקודה, והנקודה תהפוך לה לפסיק המחכה להמשך.
כי כל
הנהרות חוזרים
אל הנהרות
תאמינו לי.
הוא יודע שאנו חושבים אחרת, ואף על פי כן הוא אומר "תאמינו לי, הייתי שם". בכך הוא דומה לקהלת, שעם דבריו מנהל השיר דו-שיח (קהלת א, ז-ח):
"כל הנחלים הלכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הלכים שם הם שבים ללכת: כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע"
גם קהלת אומר לנו, הייתי מלך חזק ועשיר בירושלים, הייתי יכול להשיג כל מה שרציתי, ובכל זאת השורה התחתונה שלי היא - "לא תשבע עין לראות, ולא תמלא אוזן משמוע". תמיד תחזור לנקודת הפתיחה של השאלה, של חוסר ההבנה, של התשוקה. לא תצליח להשתחרר סוף-סוף מהמתח האינסופי הזה.
והשאלה שאני שואל את עצמי היא - האם אנחנו אמורים להתאכזב, האם אנחנו אמורים להתייאש?
דומני שלשאלה זו נתכוון הרב קוק (אורות הקדש א, פסקה ס"א) בדבריו על הפסוק מקהלת "יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט" (י, א). מפסוק זה משתמעת המסקנה התמוהה לכאורה, שמעט סכלות, במובן מסוים, יקרה יותר מן החכמה:
"בתוך כל הדברים שנקראו יקרים, נחשבת גם כן הסכלות. כמה יקרה היא נקודתה הפנימית שהיא מחזקת את אור כל החכמה. אותו הציור, שלעד לא יוכל להיזקק בליבו של אדם, שלעולם ימצא המדע שצריך לציירו יותר מבורר, יותר מעודן, הוא הנושא של כל הזיקוקים והרדיפות השכליות המוסריות, וכל התנועות הטובות של החיים הכלליים והפרטיים...
ונקודה זו של הסכלות מעט היקרה היא הנושאת את הדחיפה הטבעית לכל המפעלים והתנועות בעוז ואומץ... נקודה זו בעולם היא הנושאת את האומץ העולמי, את הדחיפה החבויה, לבנות ולהרוס, לעקור ולנטוע, לנוע ולמזג."
הרב קוק מסביר לנו שחוסר הידע וחוסר הסיפוק, הרצון להשיג יותר, להבין יותר, לעשות את הכל, כסיסמתה של האולימפיאדה, "יותר גבוה, יותר חזק, יותר מהיר", זהו הכח המניע את העולם. בלעדיו היה העולם נשאר במקומו.
זה סד
גאות ושפל
זה סד
תורת געגועים.
לפעמים ההסברים של הרב קוק לא עוזרים, ואנו נשארים עם המתח המתסכל של הרצון העז שלא בא על סיפוקו. המשורר אומר לנו בקולו הרך, שהתחושה שאדם לעיתים רחוקות מרגיש שהוא מוצא את מבוקשו, היא באמת פלא ותעלומה, חלק מסוד קיומו של האדם בכלל, והיא משותפת לכולנו. גם אם הסוד הזה גורם לנו למתח תמידי (שימו לב לכתיב החסר בשיר - הסוד שהוא כמו סד לוחץ) - זוהי תורת הגעגועים, תורתו של האדם.
כמו בסיפור של שיר השירים תמיד תרוץ הנערה בחיפושה אחר אהובה, לעיתים יראה לה לרגע, ושוב יעלם מן העין.