הפסוק במשלי (א, ד) אומר:
"לתת לפתאים ערמה, לנער דעת ומזימה".
בניגוד ברור לפסוק הקודם, שמתאר את הלימוד של משלי כלקיחה, הפסוק שלנו פותח במילה לתת. בניגוד למטרת הלקיחה, שהיא החוויה הפעילה של הלימוד, בנתינה מדובר בלימוד פסיבי, באדם שמקבל משהו שחסר לו. במי מדובר פה? בפתאים ובנער. אנסה לעמוד על ההבדל בין פתי לנער, ובין ערמה לדעת ומזימה.
פתי יאמין לכל דבר
על מנת להבין את המושג פתי והצורך שלו בעורמה, נעיין בפסוק שיופיע עוד מספר פרקים (משלי י"ד, טו):
"פתי יאמין לכל דבר וערום יבין לאשורו".
בלי שנכנס לעיון ארוך בפסוק, נעיר דבר פשוט. הפתי מאמין לכל מה שמספרים לו, לא בודק, לא חוקר ואפילו לא מצליח לקלוט את הטענות שהובילו בסופו של דבר למסקנה, הוא מקבל את מה שאומרים לו כאמת ברורה. הערום, לעומת זאת, יבין את מה שהוא לומד. הוא יצליח לא רק לקלוט את הכללים שלמד, אלא גם את מה שיוצא מזה, מה שהוא יכול להוציא מזה (ועיין בפירוט לזה בעיון "יודע ומבין").
כששלמה המלך רוצה לתת לפתאים עורמה, הוא מנסה ללמד אותם איך ללמד, לגרום להם להבין איך להבין. השלב הזה, שלב הקניית הכלים, חשוב שינתן. אם אדם רוצה רק להחכים, רק לקלוט דברים לתוכו, הוא יכול להיות פתי. אם הוא רוצה ליצור ממה שקיבל, לברור את העיקר מהטפל ולקדם אותו, הוא צריך לדעת איך לעשות את זה. שלמה המלך רוצה לתת לנו את הכלים להבין, ושנבין אחרי זה בכוחות עצמנו.
עודנו נער
מה הכוונה בביטוי נער? נציץ באחד מן המופעים של המושגים נער בתנ"ך (שופטים ח, כ):
"ולא שלף הנער חרבו כי ירא כי עודנו נער".
בנו בכורו של גדעון השופט, יתר, ירא להרוג את זבח וצלמונע מלכי מדין. הנימוק שנותן התנ"ך לפחדו (סוג של פחד שקיים כלפי אנשים דגולים, מלכים, שפתאום צריך להתייחס אליהם כאל אויבים פשוטים ולהרוג אותם) של יתר להרוג את מלכי מדין הוא שהוא נער.
נער, אם כך, עדיין חסר גבורה לעמוד בפני אנשים גדולים. כשאומרים למישהו שהוא עדיין צעיר מכדי לעשות דבר מסוים, מנסים להגיד לו שהוא לא בשל עדיין לשמוע את מה שיאמרו, שהוא לא מוכן נפשית לעמוד בפני מה שהולכים לראות ושהוא לא ייקח בפרספקטיבה נכונה את מה שיעשו כרגע. "נער" יפחד מגילוי מוות או מאנשים עם המון כסף, לא בגלל שהוא מבין את מה שהולך לראות, אלא בגלל שיש לו הבנה שטחית או מעוותת של המציאות שקיימת. בנוסף, לנער חסר ניסיון חיים שיש למבוגר, ואולי מזה נגזרים כל שאר ההבדלים.
על דעת כבר דיברנו בעבר (עיון "יודע ומבין"), ורק נזכיר שלדעת זה לא רק ללמוד ולהבין, אלא גם לדעת, להפנים, שהחכמה שקיבלנו לעצמנו תדריך את חיינו ושהמוסר שחזינו יסיר את המידות הרעות שבנו. דעת היא בעצם להוריד את הדברים מהשגתם בשכל להשגתם בפועל, להרגשתם בחיינו.
מזימה היא מושג שמשמש אותנו להגדיר מחשבה לעשות מעשה, בהקשר שלילי, נגד מישהו אחר [ראה לדוגמה: "כי נטו עליך רעה חשבו" מזימה בל יוכלו" (תהילים כ"א, יב)]. אולם מזימה היא לא רק לתכנן את הבננה שתהיה מתחת לרגלים של ראש העיר, אלא שם כולל הרבה יותר לכל המעשים שהאדם רוצה להוציא מהכח אל הפועל. ילד רוצה שיהיה לו סקיטבורד, אז הוא יכול לבקש וזה לא יהיה מזימה. אבל אם הוא יתכנן הצגה שלימה כאילו כואבת לו האצבע, והוא חייב את הסקיטבורד בשביל שירגיש טוב, אז אפילו אם זה לא יעבוד, זה יהי מזימה.
כששלמה המלך רוצה לתת לנער דעת ומזימה, הוא בעצם מנסה להעניק לאנשים חסרי ניסיון וביטחון, את היכולת להעניק למחשבות ולרעיונות שלהם תוקף מציאותי. במקום שיחשבו מה הם רוצים, שיצליחו לדעת את זה, שירגישו את זה, ושגם ידעו איך לממש את זה בעולם. יש הרבה אנשים שחסרה להם היכולת להתמודד עם החברה (חסרי "טקט", בלע"ז), דרך משל, הם לא זקוקים לשכל, לרוב יש להם אותו, הם זקוקים ליכולת לגרום לפעולות שלהם בעולם לממש את מה שגלום בהם. הם צריכים להרגיש, לדעת, את מה שהם מבינים כבר, וגם ליזום דברים, להזיז ענינים במציאות.
המטרה של הספר, כפי שמתבטאת בפסוק ד, היא יותר בסיסית ממה שראינו עד כה, והוא בעצם הולך שלב אחד אחורנית. עוד לפני שהאדם לומד דברים חדשים, יודע ענינים חדשים, הוא צריך לקבל את הכלים לערמה, לדעת ברור את העיקר מהטפל, לדעת לדעת וליזום יוזמות.