המומינים ואנחנו

למה דווקא ה"מומינים"?

מבין שלל תכניות האנימציה, התכנית הזו משלבת המון תמימות חיובית ואופטימיות, ומלאה בהרפתקאות- משמחות ואף מפחידות. בשונה מרוב האחרות, התכנית משאירה את הצופה- צעיר או מבוגר, עם מסר, לעתים סמוי, לחיים. מי שראה יודע על מה אני מדבר, ויבין גם את העובדות השזורות או רמוזות במאמר,

ומי שטרם- בשביל זה יש את חופשת פסח הקרובה...

השאלה בעקבותיה עלה הרעיון מתבססת על שמות הדמויות המרכזיות- "מומין" "מומינאבא" ו "מומינאמא". אם נעשה לרגע ניתוח אנושי- מיד נשאל איך נקרא מומין-אבא לפני הולדת בנו, ממש כמו שמלחמת העולם הראשונה לא יכלה להיקרא כך עד בוא השניה. התשובה פשוטה, אבל יש לה משמעות רצינית, ואנחנו ננסה להעמיק דרכה ולהשליך אפילו על תחומים כמו כיבוד הורים, גאולה, ולימוד תורה.

הכל סובב סביב מומין. הוא מעורב כמעט בכל ההרפתקאות כפועל או כנפעל, שמות בני המשפחה מתייחסים אליו, ומשם גם שם העמק בו הם חיים ושם הסדרה כולה. יש למומין יחס מגוון אך ברור לכל שאר הדמויות- יש כאלו אותן הוא מעריץ או אוהב, את חלקן הוא מכבד ומחלקן הוא אף חושש, וכך גם לגבי הדמויות עצמן- לכולן יש מה לומר למומין או עליו.

מה הקשר אליי?

אפשר לומר שאנחנו (בהכללה גסה- הדור השני בארץ) נמצאים בתפקיד מומין. מה זה אומר? אמנם לא חווינו את מלחמות התקומה של ישראל, אותן מלחמות של להיות או לחדול, וזהו סוג של הפסד מבחינתנו אך אנחנו נמצאים על פרשות דרכים מרכזיות בתחומים רבים שפניהם התחדשו, וחלקם אף משפיעים אחד על השני- בטחון, כלכלה, הנהגה, חברה, לימוד תורה, מבנה המשפחה, תרבות, היחס לעצמנו ועוד. במילים אחרות- כל ה"הרפתקאות" קשורות אלינו, משפיעות עלינו, נקראות על שמנו, דורשות מאתנו לתת את המילה והיחס הנכונים לכל דבר והכי חשוב- "לשלוף" החוצה את המסר ממה שעובר עלינו, על אף שלעתים הוא סמוי. בלי זה, כל ההפקה לא שווה. בעצם, כל מה שקדם לנו בא בשבילנו. הדורות שלפנינו היו ה"מומינאבא" שלנו. הם הכשירו את הקרקע לכך שכשנבוא/ ניוולד יהיה לנו, דור של גאולה, את הבסיס הטוב ביותר לעבוד כאן על כל מה שצריך כדי להפוך את ה"אתחלתא" והסירחון של חמורו של המשיח למציאות טובה ושלמה . מי שמסופק לגבי הרעיון יכול לפתוח את הגמרא בתענית כ"ג ע"א, שם מסופר על חוני, הפוגש זקן הנוטע חרובים ולתמיהתו של חוני שאין אדם החי שבעים שנה, וכיצד יאכל מחרובים אלו, מסביר לו הזקן את העיקרון שכשם שאביו נטע בשבילו- כך נוטע הוא לבניו. זו המטרה ומזה הסיפוק, "העיקר שיהיה לילדים". אך הכנת הבסיס הזו לא באה לידי ביטוי רק בתחומים גשמיים כמו ייבוש ביצות, או נכסים תרבותיים רבים, ששני אלו צפים סביב אירועי יום העצמאות, גם בתחום התורה קיים משהו שלא היה קודם.

לימוד תורה
דורות על דורות של רבנים ותלמידי חכמים פיתחו בהיקף עצום ובלתי ניתן לתפיסה את תחומי התורה השונים- תורה שבכתב, תורה שבע"פ (החל מששה סדרי משנה ועד פוסקי ההלכה השונים), קבלה, חסידות, אגדה, וכל תתי-התחומים הכלולים באלו. אך אנו הראשונים שזכו לקבל את כל אלו ביחד על מגש של כסף ויכולים לעשות את החיבור הנכון בין התחומים ולהעשיר את האחד בעזרת משנהו. תורה זו נקראת "תורת ארץ ישראל". היא לא יכלה להתהוות כאן בארץ בלי כל בוניה במשך מאות שנים, אך לא תוכל להמשיך להתקיים אם לא נכיר בה ובחשיבותה לעיצוב לימוד התורה הפרטי או פסיקת ההלכה בימינו. ב"תורת ארץ ישראל" טמון רעיון הגאולה בתחום התורה, שכן רוב התורה התפתחה בארץ לאחר החורבן ובכל העולם במשך הגלות, ולכן קיבלה אופי מסויים שלא תמיד מתאים למקומו הרוחני והנפשי של היהודי בארץ ישראל של ימינו. הבנה של עניין זה תוביל לבניין נכון של עבודת ה, שלא רק שלא תיפול ברמתה משל ה"גדולים" עליהם שמענו ולאור משנתם אנו הולכים אלא אף תהיה נכונה למציאות ותקדם אותה.

אין חכם כמומין-אבא
אם נחזור אל המשל- "מומין-אבא" הוא לא תמונה על הקיר. על אף שהוא נמצא בחדרו ועוסק לרוב בדברים שמומין (זוכרים מי הנמשל?) לא תמיד מבין מה חשיבותם, הוא נמצא כשצריך לתת עצה, דעה או מילה חשובה של בעל ניסיון. מי שיצעק היום את הצעקה הילדותית של "אני יכול לבד" (אולי לאור הבנה חלקית של טענת "הכל סובב סביב מומין") עלול לטבוע בים של מסרים ששקר ביסודם בכל התחומים שפרטנו (חברה, תרבות וכד). יש מעלינו כאלו שראו מספיק כדי לתת מילה. גם אם אנחנו מתמצאים בתיפעול האינטרנט יותר מאמא, עדיין יש מצב שהיא מבינה יותר במשמעותו ויש לה מה להגיד בנדון. כדאי פעם לשאול את ההורים לדעתם, חשוב שגם היא תהיה אחד מהשיקולים במערכת ההחלטות שלנו.

ובנימה אופטימית זו...

כמו שאמרנו-מדובר בסדרת הרפתקאות. כשיושבים על הספה בנוח וצופים מהצד יודעים שגם אם יש בעיה קשה, מפלצת מאיימת או איזו דמות שכל תפקידה בסדרה הוא רק לחבל ולגרום צרות, הכל ייגמר טוב, ואם לא הפעם אז בפרק הבא. כל הצרות שבאות עלינו- כפרטים, כציבור,כעם או כאומה מטרתן להשפיע עלינו, לעצב אותנו, לעתים בדרך הקשה, וללמד אותנו מהי הדרך הנכונה. למזלנו אנחנו יודעים שהסוף טוב. השאלה היא כמה פרקים זה ייקח, והתשובה כאמור, תלויה בנו.