צידה בגרמא
כפי שעולה מהמשניות העוסקות במלאכת צד, הרי ששני אופני צידה לפנינו: במובן הפשוט מדובר בצידה של חיה ע"י תפיסתה בידיים והכנסתה למקום סגור, וכך שנינו (קו:):
"ר יהודה אומר: הצד ציפור למגדל וצבי לבית חייב, וחכמים אומרים: צפור למגדל וצבי לבית לגינה ולחצר ולביברין".
אולם נראה כי ישנו סוג צידה אחר, והוא המפורט במשנה הבאה באותו העמוד:
"צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב".
הרי שהמשנה מחדשת לנו שניתן לצוד אף ללא מעשה הנעשה בגוף החיה אלא חסימת הגדר בפניה. וכבר תמהו האחרונים על משנה זו, מדוע אין מקום לפטור את העושה כן מדין גרמא שכן לא עשה כלום בגופה של החיה. ערוך השלחן (סי שטז, סקי"א) השיב בזה הלשון:
"...ואלו במלאכת צידה אפילו בגרמא חייב כדתנן צבי שנכנס לבית ונעל אחד בפניו חייב, וזה גרמא... וטעמא דמילתא דבצידה לא מקרי זה גרמא כדפרש"י זו היא צידתו עכ"ל כלומר דעיקר הצידה הוא המעשה האחרונה שנועל בפני הצבי"
לדעת ערוך השלחן אמנם מדובר במעשה הנעשה בגרמא, אך כאן חייב אף בזה שהרי כך נעשית מלאכת הצידה ע"י שהאדם מבריח את החיה למקום סגור ונועל בפניה. אולם יש שהבינו את סיבת החיוב כאן באופן שונה, וזה לשון האבני נזר (סי קצד אות ב):
"דלכאורה הוי גרמא כיון שאינו עושה מעשה בגוף הצבי... אם כן הכא נמי לא יתחייב בנעילת הדלת הא כתיב לא תעשה כל מלאכה - הא גרמא שרי. ועל כרחין לחלק כדמחלק ר אשי בבא קמא (דף ס.) בזורה ורוח מסייעתו אף דבנזיקין כהאי גוונא הוי גרמא, בשבת חייב משום דניחא ליה בהכי דמלאכת מחשבת אסרה התורה ולהכי איכוין והכא נמי כיון שנתכוין לצוד הצבי".
לפי דברי האבני נזר אמנם גרמא בשבת פטור, אך מאחר ומלאכת מחשבת אסרה התורה וכאן הרי נתקיימה מחשבתו שרצה לצוד את הצבי, ממילא חייב על כך (ובדומה לכך מצינו לגבי הזורה ורוח מסייעתו שחייב אף דהוי גרמא, שכן נתקיימה מחשבתו). ולפי דבריו מיישב האבני נזר היטב את דעת הרשב"א, שכן הרשב"א כתב שמותר לנעול את ביתו כדי לשומרו מפני הגנבים וזאת למרות שנמצא צבי בביתו וע"י נעילת הדלת יצוד אותו. והקשה עליו הר"ן דהרי הוי פסיק רישא, ובזה אף רבי שמעון מודה שלמרות שאינו מתכוון אסור. אלא שלפי דברי האבנ"ז הדברים מבוארים, שהרי כל החיוב במקרה זה הוא משום שנתקיימה מחשבתו, וממילא אם אינו רוצה לצוד הצבי אלא לשמור ביתו שוב לא הוי נתקיימה מחשבתו בצידת הצבי.
העולה מדברינו שיש שתי דרכי הבנה בחיובו של הנועל בפני הצבי:
דרך אחת - מדובר במלאכה ככל שאר המלאכות אלא שבזו אף הגרמא נאסר משום דהוי דרך צידתו.
דרך שנייה - אמנם גרמא פטור אלא שכאן ישנו יסוד חיוב מחודש מדין נתקיימה מחשבתו וכפי שלמדנו לעניין זורה ורוח מסייעתו.
סגירת תיבה עם זבובים
הרמ"א (סי שטז, סעיף ג) הביא שתי דעות בעניין סגירת תיבה עם זבובים:
"ולכן יש ליזהר שלא לסגור תיבה קטנה, או לסתום כלים שזבובים בו בשבת, דהוי פסיק רישיה שיצודו שם (בה"ת ומרדכי ס"פ כירה ואגור). ויש מקילין במקום שאם יפתח הכלי ליטלם משם, יברחו (טור)"
נראה כי נחלקו הראשונים בגדר איסור צידה: לדעת המרדכי (סי שיח) נראה שאיסור הצידה מוגדר כהגבלת החירות של החיה, ולכן סגירת התיבה אסורה. אולם הטור סבור שנאסרה צידה רק כאשר האדם שולט בחיה, ומאחר ואם יפתח את התיבה יברחו הזבובים הרי שאינו מוגדר כצד.
חיות ביתיות
ייתכן וניתן להעלות גם מקרה הפוך, נחלקו המחבר והרמ"א (סי שטז, סעיף יב) לגבי צידת חיות ביתיות שעתידות לחזור לביתן:
"חיה ועוף שברשותו מותר לצודן, והוא שלא ימרודו; אבל אם הם מורדים, אסור לתפסם אפילו בחצר, אם החצר גדול שאם לא גדלו בין בני אדם היו צריכים מצודה. הגה: וי"א דאסור לצוד חיה ועוף שברשותו ואם צדן, פטור (הגהות אלפסי)".
יסוד המחלוקת הוא בהבנת דברי המשנה: "חיה ועוף שברשותו - הצדן פטור" (קז.). מפשט הדברים נראה שכוונת המשנה היא שפטור אבל אסור[1] ולפי זה פסק הרמ"א שאסור לצוד חיה ועוף שברשותו. אולם לפי חלק מהראשונים משמעות המילה פטור כאן היא שפטור ומותר (עיין ברשב"א וברא"ש דף כד. בביצה). המדובר הוא בחיה ועוף מאולפים שמסתובבים בחוץ ותמיד חוזרים לבסוף לבית, ועיין בביאור הלכה שמביא דעות בראשונים לכאן ולכאן ומכריע להחמיר בזה כדברי הרמ"א ע"פ רוב הראשונים[2]. וייתכן שיסוד המחלוקת אף הוא בחקירה הנ"ל: לדעת השו"ע שליטת האדם בבהמה הוא הקריטריון היחיד שרלוונטי, ומאחר ומדובר בבהמה מאולפת הרי שהאדם שולט בה תמיד. אולם הרמ"א סבור שמאחר ובכל אופן האדם מגביל את מרחב המחייה של הבהמה, עדיין פעולה זו אסורה מדרבנן.
כל הנ"ל אמור לגבי בהמות שלא מרדו בבעליהם והן מאולפות, אבל אם אדם קנה חיה חדשה שאינה מאולפת בכלל יש להיזהר בכך אף יותר וצידתו היא איסור דאורייתא, וכך כותב הביאור הלכה (סי שטז, ד"ה והלך לו):
"ולפ"ז אם קנה עוף חדש קודם השבת ועדיין לא הורגל העוף בהבית ואירע שנפתח הדלת, אסור לסגרו אח"כ דנחשב עי"ז צידה גמורה ויש בזה חיוב חטאת".
במקרה כזה ניתן לקשור את החיה או לנעול אותה בחדר פנימי בבית לפני שפותחים את הדלת, ואז אין בעיה בסגירת הדלת. כמו כן, אם הבית גדול מספיק והחיה נמצאת במקום שאינה מסוגלת לברוח כאשר הדלת נפתחת, גם אז אין חשש בסגירת הדלת. בנוסף, כאשר החיה מאולפת גם אז מותר לסגור את הדלת (אף לדעת הרמ"א הסבור שישנו איסור צידה בחיה מאולפת כנ"ל).
[1] לפי הכלל שכל מקום שכתוב פטור הכוונה פטור אבל אסור מדרבנן (חוץ משלושה מקרים ואכמ"ל).
[2] אלא שכתב המ"ב (סקנ"ז) שיש מקום להקל אף לדברי הרמ"א במקרים הבאים: א. בבהמות, כגון פרה וסוס שאינם נשמטים מתחת ידו של אדם לעולם. ב. יכול לעמוד מול החיה באופן שיפחיד אותה וכך היא תחזור חזרה לתוך הבית. ג. אם החיה תזיק ניתן להקל ולצוד אותה, משום שיש כאן תרי דרבנן (כל האיסור לצוד חיות ביתיות הוא מדרבנן, וכאן זו אף משצל"ג) ובמקום כזה הקלו. ד. הוא מביא בשם החיי אדם שאם מדובר בחיה פחדנית כמו תרנגולות שתיכף היא יושבת כאשר באים לתפוס אותה, הרי שלא שייך בכך צידה.