חלשה היא סוכתנו, ארעית, רעועה. אין בכוחה להגן מפני הגשם, ואף ההגנה משאר פגעי מזג האוויר, מן החום ומן הקור, מוגבלת היא. וקל וחומר שאין בכוחה לתת הגנה של ממש מפני אויב ומתנכל. הסוכה, ארעית במהותה ולא רק במשך הזמן שבו היא עומדת. להלכה נפסק כי סוכה שגובהה מעל עשרים אמה נפסלת, לא בשל גובהו של הסכך אלא בשל כך שגובה כזה מחייב בניין חזק ויציב, בעוד ש"דירת עראי בעינן". הבית, לעומתה, חזק, יציב וקבוע. דומה כי דבר אינו חסר לו עוד כדי להבטיח לדייריו קיום והגנה לאורך זמן. והנה, כאשר מדובר במלכות ישראל, הרי היא משולה דווקא לסוכה. "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, וגדרתי את פרציהן, והריסותיו אקים, ובניתיה כימי עולם". מדוע נמשלה מלכות בית דוד דווקא לסוכה?
עלינו לומר כי מעלתה של הסוכה נעוצה דווקא במה שחסר בה. יציבותו וחוסנו של הבית – אך אשליה הם. אך לפני ארבעה עשר חודשים ראינו איך גוש יישובים שלם הבנוי לתלפיות הופך תוך ימים ספורים לעיי חורבות. עשר דקות לבית! אך לפני חודשיים ראינו רבבות אנשים יוצאים מבתיהם שלא היה בהם כדי להגן מפני טילי מוות שנשלחו מעבר לגבול. כדי שבית יוכל לספק הגנה, כדי שבית יוכל להתקיים, הוא זקוק לעוד משהו. "אם ה' לא יבנה בית, שווא עמלו בוניו בו; אם ה' לא ישמור עיר, שווא שקד שומר". הסוכה – דווקא בשל רעיעותה, דווקא בשל ארעיותה, ממחישה לנו את מעלתה, בהיותנו יושבים "בצלא דמהימנותא" – בצל האמונה. "כי יצפנני בסוכו ביום רעה" – אומר דוד, יודע אני כי אך סוכה קלושה מגינה עלי, אבל בהיותה סוכתו של הקב"ה, חש אני כי "בצור ירוממני". חוזקו של הבית – אנושי הוא. ואילו של הסוכה – א-להי. קורות הבית – תוצר העיבוד התעשייתי – אנושיות הן. ואילו הסכך של הסוכה – העשוי ענפים טבעיים – חותם השמימיות מונח עליו, כאותם ענני כבוד אשר סוככו על ראשם של אבותינו היוצאים ממצרים.
ואלו הם דברי המהר"ל מפראג (נצח ישראל פרק לה):
"לפיכך קרא מלכות בית דוד 'סוכה', לפי שמלכות בית דוד הוא מלכות א-להי, לא כמו שאר מלכות שהוא חול. ולפיכך לא קראו אותו 'בית', שהוא בנין קבוע, כמו הדברים הטבעיים שהם בעולם קבועים. אבל הדברים הא-להיים אינם בעולם הזה קבועים, רק הם ארעי, כמו הסוכה שהיא ארעי. ולפיכך קיימא לן "סוכה דירת ארעי בעינן", מפני שהסוכה מצוה א-להית, ראויה שתהיה הדירה שבה ארעי ולא קבע. ואמר (עמוס ט, יא): "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת".
זאת ועוד. יציבותו של הבית, בעוכריו היא. בית כי יפול, אין מי שיוכל להקימו מחדש. אין עצה ואין תבונה כי אם לנתץ אותו עד היסוד, להשליך את עציו ואבניו לאתר המיועד לפסולת בניין. אז יש לקנות חומרים חדשים ולהתחיל את כל תהליך הבנייה מחדש. ולעומת זאת, סוכה כי תיפול, קלה היא להיבנות מחדש, ומאותם חומרים בדיוק. או אז, לא סוכה חדשה תהיה זו, כי אם הסוכה המקורית. כך היא מלכות ישראל, אשר נמשלה לסוכה, לא תדמה לאימפריות הגדולות אשר נמשלו לבית. מצרים ופרס, בבל ואשור, יוון ורומא שלטו בכיפה עד שנפלו לנצח. "בפרוח רשעים כמו עשב ויציצו כל פועלי אוון להישמדם עדי עד". ואילו מלכות ישראל, עליה נאמר "שבע ייפול צדיק וקם". שׂבֵעת נפילות היא, ובכל פעם קמה מחדש. גם בעת נפילתה קרויה היא "סוכת דוד". שמה נקרא עליה, כי עומדת היא להיבנות מחדש כימי עולם וכשנים קדמוניות. כוח החיים הא-להי הגנוז בה לא נמוג ולא יימוג לעולם. "וגם נצח ישראל לא ישקר ולא יינחם, כי לא אדם הוא להינחם". בעוד הגויים שמחים ועליזים באומרם: "נפלה, לא תוסיף קום בתולת ישראל", מקדים דוד המלך ומברך: "סומך ה' לכל הנופלים".
תקום סוכת דוד הנופלת; אך באמת לא תקום, רק ייראה לעין כול שמעולם לא נפלה, אור אמת זה כי יתגלה כבר יהיה ערובה בטוחה על עמדתה לנצח נצחים. (הרב קוק זצ"ל)
אולם תקוותנו היא להקים את הסוכה בטרם תיפול עד עפר, כדברי בעל 'ערבי נחל' (פרשת בהר). הגאולה הבאה "בעִתה" לא תבוא אלא בהגיע סוכת דוד אל תכלית נפילתה. "נפלה, לא תוסיף עוד [לנפול], קום בתולת ישראל!" (כך נהגו לומר חכמי ארץ ישראל). אולם גאולת "אחישנה" יכולה לבוא לפני כן, ולעצור את הנפילה באִבּה.
אמנם אנו רוצים שיהיה 'אחישנה' – שלא תהיה הגאולה בעת שתיפסק הנפילה אלא בעודה נופלת יקימנה, והיינו את סוכת דוד 'הנופלת' דייקא, בעודה נופלת.
שלושה שלבים הם בהקמתה של סוכת דוד בדברי עמוס: (א) "וגדרתי את פרציהן" – לבלום את המשך הנפילה. (ב) "והריסותיו אקים" – לחדש ימינו כקדם. (ג) "ובניתיה כימי עולם" – לעולם ועד, לנצח (עפ"י מלבי"ם).
זוהי תפילתנו כאשר אנו מבקשים בסוף ברכת המזון:
הרחמן הוא יקים לנו את סוכת דוד הנופלת.