במבט ראשון, נראה ספר יונה כאגדת ילדים דמיונית וקסומה. מעין "הארי פוטר" במהדורה ישנה. איש שהוכרז כ"נביא נמלט", נתפס "על חם" בבטן האוניה. סערה שמאיימת לכלות את הספינה על יושביה. קזינו מלחים שבו נעצרת הרולטה על הנביא הישן בירכתי הספינה. דג גדול שבולע אותו ולאחר זמן מקיא אותו אל היבשה, לא לפני שהנביא פוצח בתפילה מרגשת ורבת עוצמה. עץ קיקיון שפורח ביום אחד ולמחרתו קמל כלא היה. לא ייפלא אפוא, שסיפורו של יונה הנביא, על תהפוכותיו ומוזרויותיו, שבה את דמיונם וכושר יצירתם של חכמים ופרשנים בכל הדורות. אלה הפכו בו והפכו בו בניסיון לגלות בו פנים חדשות.

עם קצת מאמץ, לא יקשה עלינו לדמיין מה ראה יונה כשהגיע לראשונה ליפו, עיר נמל טיפוסית. מלחים שיכורים ושרירניים, עטורי קעקועים, מסעדות דגים מדיפות ניחוח פירות ים, מועדוני לילה, סבלים אימתניים המקללים איש את רעהו, שוק פשפשים שסוחרי סמים ושאר מרעין בישין מאכלסים את סביבותיו. דווקא מכאן, מה"שטח הגדול" ביפו, בין עג'מי ובאסה למזח הקטן, יוצאת הקריאה הגדולה לתשובה. קול התשובה צריך לבקוע ולעלות דווקא משאון העולם, מהמולת חיי המעשה, ולא רק מבתי מדרשות ובתי כנסיות שבהם, בדרך כלל (אם לא תמיד) נחיצותה פחותה יותר.

קריאת הספר כולו, בשלמותו – תופעה נדירה כשלעצמה – כהפטרת מנחת היום הקדוש ביותר בלוח השנה היהודי, יום הכיפורים, מוסיפה לתהייה ולתמיהה. במבט ראשון, נתפס יונה כדמות מסתורית למדי. מלבד שם אביו, איננו יודעים הרבה על קורותיו עד הנה. על אף שלכאורה תפקידו העיקרי של הנביא הוא לדבר (והלוא נבואה, לשון ניב-שפתיים היא), שומר הוא, ובמשך זמן רב ובאדיקות רבה על "זכות השתיקה". בניגוד לנביאים אחרים - דוגמת משה רבנו או ירמיהו – יונה שותק גם כאשר הקב"ה מטיל עליו את משימת הנבואה. אין הוא מגיב, ולא מנסה להפציר בבוראו על מנת לשנות את ההחלטה, אלא פשוט בורח. גם כאשר האוניה כמעט ונטרפת בגלי הסערה, ולשמע זעקות המלחים, נותר יונה באילמותו. אפילו כאשר רב החובל מתריס בו, "מה לך נרדם" יונה אינו מגיב. כך גם כאשר המלחים אומרים איש אל רעהו "לכו ונפילה גורלות" ממשיך יונה להתעטף בשתיקתו. רק כאשר הם פונים אליו ישירות ותובעים ממנו "הגידה נא לנו באשר למי הרעה הזאת" הוא משיב להם בקצרה.

במדרשים השונים העצימו את דמותו. לדברי חז"ל, "נביא אמת" היה, תואר שלא רבים זכו לו וזיהו אותו כבן האלמנה הצרפתית שהחיה אליהו הנביא (מל"א יז, ט). מכאן קצרה הדרך לקביעה שלפיה יונה שקול כאליהו הנביא. אשתו הייתה מחמירה במצוות ועלתה לרגל (עירובין צו, ע"א), ואף הוא, "מעולי רגלים היה, ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוח הקודש" (סוכה ה, ע"א). יתר על כן: לדעת חז"ל, בריחתו מהקב"ה נבעה ממניעים טהורים, של רצון לסנגר על ישראל, ולא חלילה מתוך רצון להימלט מאחריות: "ולמה ברח? יונה דן דין בינו לבין עצמו: יודע אני שהגויים קרובי תשובה הם, עכשיו עושים תשובה והקב"ה שולח רוגזו על ישראל" (על שלא למדו מהגויים ועשו גם הם תשובה).

במישור הפשט, מכל מקום, יונה מייצג את הבריחה הגדולה. הוא אדיש לקריאה הגדולה שמפנה אליו הקב"ה, ונותר סביל, פסיבי, גם בשעת הסערה הגדולה. לכאורה, דווקא הדמויות האנונימיות בספר מגלות אחריות ואכפתיות. המלחים (הגויים!) זועקים בתפילה איש אל אלוהיו, ושם שמים שגור על פיהם ("ויזעקו איש אל אלוהיו", "קום קרא אל אלוהיך, אולי יתעשת האלוהים לנו"). הם יראים את ה' וקוראים אליו. גם אנשי נינווה ממהרים לתקן את דרכם בהגיע אליהם הקריאה, ומלכם לוקח אחריות ומראה דוגמא אישית, מעביר אדרתו מעליו, מתכסה בשק, מתפלש באפר ומכריז על יום צום כללי.

במידה רבה, סיפורו של יונה הוא סיפורו של האדם המודרני. אדם הדוגל באינדבידואליזם, במימוש עצמי, בחירויות הפרט, אדם המבקש לעצמו שקט ושלווה בירכתי הספינה. גם כאשר גלי הים מסביב רועשים וגועשים, הוא עוצם את עיניו ומסתגר בפינתו שלו. העיקר לברוח. לברוח מייעודו, לברוח מאלוקיו, לברוח ממורשתו, לברוח מאחריותו, לברוח ממחויבותו. מבקש הוא "לעשות לביתו", ואינו מוכן ליטול על עצמו את משימת "תיקון העולם" (קל וחומר, כאשר זו נועדה להיטיב עם האויבים, הגויים שבנינווה!).

עיקרה של התשובה הוא בהתעוררות. בשמיעת הקריאה הגדולה של "מה לך נרדם", במודעות לצורכי הכלל, הציבור, במחויבות לנעשה בעולם, ובעיקר בנטילת אחריות. אחריות של אדם למעשיו-שלו, ואחריות של אדם ליטול על עצמו את המשימה והאתגר שב"תיקון עולם" – כל העולם, ולא רק עולמו שלו ושל אנשי ביתו, קרוביו וחבריו – "במלכות ש-די".