מרכזו של סיפור קמצא ובר-קמצא ידוע ומפורסם, ועל כן נתמקד דווקא בקשר לפסוק הפותח אותו - ובמסר העולה מסופו:
אמר רבי יוחנן מאי דכתיב "אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה ליבו יפול רעה"? על קמצא ובר-קמצא נחרבה ירושלים... [כאן מובא הסיפור המוכר על ביזיונו של בר-קמצא שהגיע לסעודה שלא הוזמן אליה וגורש ממנה בבושת פנים. כנקמה על כך שהחכמים שישבו בסעודה לא מיחו, הלך בר-קמצא והאשים את היהודים במרד, וכהוכחה לכך הציע לקיסר שינסה למסור בידיו קורבן להקרבה בבית המקדש ויווכח בסירובם של ישראל. בדרך הטיל בר-קמצא מום בקורבן]. חשבו חכמים להקריב אותו משום שלום מלכות, אמר להם רבי זכריה בן אבקולס: יאמרו בעלי מומין קרבין לגבי מזבח. חשבו להרוג את בר-קמצא בכדי שלא ילך ויאמר, אמר להם רבי זכריה: יאמרו מטיל מום בקדשים יהרג. אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו. גיטין נו ע"א, בתרגום לעברית.
בעוד שמרכזו של הסיפור מדגיש את אשמתם של בעל הסעודה ושל החכמים שלא מיחו בו, בחר רבי יוחנן להטיל את כובד האחריות על החורבן דווקא על התנא רבי זכריה בן אבקולס, ולכאורה התעלם מאחריותם של חכמי המשתה. ברם, באופן מפתיע אנו מוצאים באיכה רבה, זיהוי של רבי זכריה בן אבקולס עם החכמים שלא מיחו בבעל הסעודה, תוך טענה שהוא היה מנהיגם "והיתה ספק בידו למחות ולא מיחה".
בכדי להבין את דרכו של רבי זכריה בן אבקולס, ננסה להבין את ההיגיון שבאי-המחאה של חכמי המשתה. המדרש באיכה רבה על הפסוק "בני ציון היקרים" (ד', ב) דורש: "מה היתה יקרותן? שלא היה אחד מהן הולך לסעודה עד שהיה יודע עם מי סועד". יש שאף דורשים את עצם השמות 'קמצא' האהוב - כמי שנמצא בתוך הקומץ - בתוך המעמד, ו'בר קמצא' כמי שנמצא מחוץ לקומץ, כמי שמנסה להכנס לתוך הקומץ ללא הצלחה.
יש להדגיש שהחכמים שהתבדלו במעמד נפרד מפשוטי העם, לא ראו במעשיהם התנשאות חברתית גרידא, אלא בעיקר התבדלות דתית. להתבדלות שכזו יש הצדקה לעיתים, והשו"ע אף ציטט להלכה את הברייתא הקובעת כי "נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובין בסעודה אלא אם-כן יודעים מי מסב עמהם" בנימוק ש"גנאי הוא לתלמיד חכם לישב אצל עם הארץ בסעודה" (שו"ע או"ח ק"ע, כ).
מנקודת מבט זו אפשר לנסות להבין את חכמי המשתה. בר-קמצא הפר את חובתם ההלכתית לסעוד רק עם אנשים ראויים מבחינה דתית (ובר-קמצא, וודאי לפי המשך הסיפור, אינו אדם שכזה). עומדים הם בפני התנגשות בין שני עקרונות הלכתיים: מן הצד אחד, ישנו איסור הלכתי מפורש שלא לאכול עם מי שלא נמנה מראש על חברי הסעודה. מן הצד השני עומד אידיאל חשוב וגבוה, אך לא מוגדר ומעורפל, שאין לבזות ולהשפיל את כבוד הבריות. בהתנגשות זו הכריעו החכמים שלא להכריע - בבחינת "שב ואל תעשה – עדיף".
זהו גם המצב בו עמד גם ר' זכריה בן אבקולס בסופו של הסיפור. בשתי ההתלבטויות שעמדו בפניו ניצבו עקרונות הלכתיים מפורשים, מול אידיאלים גבוהים אך לא וודאיים ומעורפלים מעט.
בהתלבטות הראשונה, ר' זכריה החליט להעדיף את העקרון הברור והמפורש שאין להקריב פיגול בבית-המקדש, על פני האידיאל של מניעת סכנה לקיומו של המקדש. גם בהתלבטות השניה העדיף ר' זכריה את העקרון המפורש, שדינו של מטיל מום בקדשים אינו מוות, מול האידיאל החשוב אך המעורפל, של מניעת חשש (שהיה אולי רחוק בעיניו) של סכנת מלחמה וחורבן הבית. ר' זכריה בחר שלא לגבות את החכמים שניסו להציע הוראת שעה החורגת מן הנורמה ההלכתית, ובכך למעשה גזר עליהם "שב ואל תעשה – עדיף".
אפשר להבין את תפיסתו של רבי זכריה. טבעי להעדיף להיות "אדם הלכתי לחלוטין", שאינו סר מין הדרך ימין ושמאל, ואינו מכניס עצמו לסבך שיקולים של אידיאלים מעורפלים הסותרים זה את זה. הסיבה לכך היא לא משום אינטרס אישי של נוחות ועצלות מלבחון ולהתמודד, חס וחלילה, אלא משום ענווה גדולה ואמיתית הטמונה באנשים ממינו של ר' זכריה. אך עלינו לזכור את דברי רבי יוחנן שאל לנו לאמץ לנו מנהיגים שכאלה, שכן תפקיד המנהיג הוא להכריע במציאות העומדת לפניו, וענווה מנהיגותית שכזו "החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".
דברים אלה נכונים לא רק בהקשר של פסיקת הלכה במישור ההלכתי, אלא גם בהכרעות מדיניות וביטחוניות. מובן כי בכל פעולה צבאית טמונות סכנות, ועל כן ההתלבטות האם ליזום ולהחריף תגובות צבאיות קשה ומורכבת, אך בימים אלו אנו נוכחים לאיזה חידלון יכולה התפיסה של "שב ואל תעשה עדיף" להובילנו.
ניתן להצדיק, לדוגמא, את החשש האוחז במנהיגנו מפני תקיפת תוכניות הגרעין של אויבינו, שכן המחיר בטווח הקרוב שלה ברור ומיידי – בעוד שהסכנה שבאי-קיומה מעורפל מעט – אם כי היא גדולה בהרבה במידה ותתממש. בהתלבטויות שכאלה צריך לזכור את שני הצדדים של הפסוק שבו פתח רבי יוחנן: מצד אחד "אשרי אדם מפחד תמיד" ואשריו של המנהיג השוקל היטב היטב את מעשיו, אך מן הצד השני יש לדעת ש"מקשה ליבו יפול ברעה" והמקשה ליבו מרוב חששותיו ומכריע שלא להכריע, כרבי זכריה, עלול לפול ברעה ולהביא עלינו חורבן.
* הכותב הוא דוקטורנט לתנ"ך ב"מכון הגבוה לתורה" באוניברסיטת בר אילן.