בכל פעם שמגיעים לפרשיות ויקהל-פקודי יש לו מעט מבינותינו הנבוכים מעט: לשם מה כל אותה חזרה, שלמראית עין נראית טרחנית וארכנית?
היה מי שהמשיל פרשיות אלה לחתונה מהדורה שניה. מעשה בבחור ובחורה שהכירו והחליטו להתחתן. קבעו מועד לחתונה. עשו את כל ההכנות הדרושות. שלחו הזמנות, הזמינו אולם ותזמורת. התקינו שמלה לכלה וחליפה לחתן. כמנהג יהודאין גובראין, השניים עשו כל מאמץ שהחתונה תהיה מיוחדת במינה, כדי שכל חבריהם ומכריהם לא ישכחו אותה. אפילו ברכונים הודפסו, כראוי וכנהוג. השניים שכרו דירה, קנו רהיטים. בקיצור הכל היה מוכן. דא עקא, שברגע האחרון, שוד ושבר, הבחור התחרט.
כגודל ההכנות והציפייה, כך גודל השבר. הכל נשבר לרסיסים. ביטלו את האולם והתזמורת. הודיעו לכל המוזמנים שבשל "סיבות לא צפויות" נדחה מועד החתונה. נראה היה שדרכי השניים נפרדו לעולמים ולא ייפגשו עוד. אבל הייתה להם אהבה, והיא ניצחה. ושוב החלו בהכנות לחתונה. לרכוש רהיטים. לתכנן, לסחוב, להזמין, לתאם. למה לא הסתמכו על כל ההכנות שעשו בעבר? וכי לא יכלו להתגורר בדירה ששכרו לפני השבר הנורא? אכן, הם יכלו, אך לא רצו. הם ביקשו להימנע מלהיזכר בסבל הנורא, ברגשות הישנים. הישן חייב להישכח. להיעלם. וישן מפני חדש תוציאו. צריך להתחיל הכל מחדש.
אהבה דומה הייתה בין עם ישראל לקב"ה. הכל היה מוכן ל"חתונה": שולחן ומזבח, מנורה ובגדי הקודש אשר לאהרן. או אז, סטו ישראל מן הדרך, ועשו להם עגל מסכה. דומה היה שלאחר חטא העגל והשבר הנורא, שוב לא יהיה הכל כשהיה.
ועם זאת, בניגוד לאדם, הקב"ה הוא אל חנון ורחום. מוחל ומכפר. הקב"ה אינו מבקש משכן חדש. התורה שבה ומפרטת לנו כל פרט קטנטן במלאכת המשכן ללמדנו שגם לאחר חטא העגל לא היה כל שוני במערכת היחסים שבין הקב"ה וישראל. האהבה עדיין קיימת, על כל פרטיה ודקדוקיה.
זאת ועוד: גם משה רבנו, העניו מכל האדם, שהקדיש את כל חייו למען הצלת עמו, ועבר עמו מסע תלאות במדבר, לא נוקה מחשד. הלשונות הרעות ומהלכי הרכיל הדביקו גם אותו. אמרו חז"ל במדרש תנחומא: "כשירד משה אמר להם לישראל: כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן קרשים ומזבח ושולחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל".
במקום שיודו וישבחו, החלו ישראל מרננים על ה"מינויים הפוליטיים" של משה ואמרו: "לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל, אלא משה מעצמו ממנה אותו, על שהוא קרובו. משה מלך, ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן, וזה שליט על מלאכת המשכן. כל הגדולה הזו מבקש משה לכוון?".
אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי, אלא הקב"ה אמר. והוא מראה להם "ראו קרא ה' בשם בצלאל", לקיים מה שנאמר "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם".
הרינונים לא נסתיימו בפרשת מינוי החברים וקרובי המשפחה. מהלכי הרכיל טענו שמשה שלח ידו גם בכספי התרומות שניתנו למשכן. וכך דרשו חכמים: "והביטו אחרי משה". רבי חמא אמר: לגנאי היו אומרים: ראה צווארו! ראה שוקיו! ראה כרעיו! אוכל משל יהודים, שותה משל יהודים, וכל מה שיש לו משל יהודים. וחברו משיבו: ריקה, אדם ששלט על מלאכת המשכן אין אתה מבקש שיהא עשיר? כיון ששמע משה כך, אמר להם: חייכם, משהמשכן נגמר אני נותן לכם חשבון שנאמר: "אלה פקודי המשכן".
משה רבנו מלמדנו פרק מאלף בהלכות המשפט הציבורי. אפילו ראש ישיבה גדול שבגדוילים. אפילו גבאי צדקה ישר וטהור, חסיד שבחסידים, אפילו מנהיג דגול הדורש טוב לעמו, אינו פטור מחובת הדיווח, וחייב ליתן דין וחשבון לשולחיו-תורמיו, מדוע מינה לתפקיד פלוני ולא אלמוני, לאן הלך הכסף שהגיע אליו ומה נעשה בו.