ואמר רבי עיניני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? לומר לך: מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דם, שנאמר: "[וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף] וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם" (בראשית ל"ז, לא)... איני? והא אמר רבי יהושע בן לוי: שני דברים לא מצינו להן כפרה בקרבנות ומצינו לו כפרה ממקום אחר, ואלו הן: שפיכות דמים ולשון הרע - שפיכות דמים מעגלה ערופה, ולשון הרע מקטרת... לא קשיא: הא דידיע מאן קטליה, הא דלא ידיע מאן קטליה (=זה [הכותנת מכפרת על מקרה] שידוע מי הרג, וזה [העגלה הערופה מכפרת על מקרה] שלא ידוע מי הרג).
זבחים פח ע"ב
במבט ראשוני, נראה מופלא הקשר שיוצר המדרש בין כֻתנות הכהנים, לבין כתונת הפסים של יוסף. גם הטיעון לפיו הכתונת מכפרת על שפיכות דם, נראית תמוהה לאור העובדה שדמו של יוסף כלל לא נשפך, והדם המוזכר בפסוק הוא דמו של שעיר העזים. הקשר הניגודי שיוצרת הדרשה בין פרשית עגלה ערופה לבין מכירת יוסף, זקוק גם הוא לבירור מעמיק, זאת במיוחד לאור המדרש המפורסם לפיו עסקו יוסף ויעקב בפרשת עגלה ערופה בסמוך למכירתו (בראשית רבה צ"ה, ג).
נראה כי דרשה זו מסתמכת לא רק על הסמיכות שבין פרשתנו העוסקת בבגדי הכהונה לקורבנות שבספר ויקרא, אלא גם על מספר קשיים העולים מפרשת מכירת יוסף. ראשית כל עולה השאלה, מדוע בניגוד לתוכנית המקורית של האחים "וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (פס' כ), בביצוע התוכנית, יעקב הוא שאומר זאת "וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ" (פס' לג). שאלה נוספת היא הכפילות המצויה בפס' כג: " וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו". גם בהצעתו של ראובן קיימות מספר כפילויות: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם ... וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" (פס' כ-כא). פס' לא מעלה את השאלה מדוע יש צורך לציין שאחי יוסף שחטו דווקא "שְׂעִיר עִזִּים" לצורך ההטעיה. כפילות נוספת קיימת בפס' לב: "וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ".
בנוסף לקשיים אלה, עולה השאלה מדוע בפעם הראשונה שלבשו הכהנים את כ|תנותיהם, הם נמשחו לא רק בשמן, אלא גם הותז עליהם דם (ויק' ח', ל). קושיה נוספת היא מדוע הכתוב טרח לציין מפורשות פעמיים, כי הזאת הדם היתה לא רק על הכהנים, אלא גם על בגדיהם: "וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת... וַיִּקַּח מֹשֶׁה מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִן הַדָּם אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ וַיַּז עַל אַהֲרֹן עַל בְּגָדָיו וְעַל בָּנָיו וְעַל בִּגְדֵי בָנָיו אִתּוֹ" (שם, יג; ל). נקודה נוספת שיש להפנות אליה את תשומת הלב, היא העובדה שהמילה "כֻּתֳּנֹת" בהקשר של בגדי הכהונה, נכתבת בתורה תמיד בכתיב חסר, בדומה לכְּתֹנֶת יוסף (ולא כ"כָּתְנוֹת", כפי שהיא נכתבת בכתיב מלא ב"וַיַּעַשׂ ה' אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם").
בנוסף לכלל השאלות שהעלנו, נראה שלמול עיניו של הדרשן עמדו המקבילות הרבות בין סיפור מכירת יוסף, לבין פרשיית עגלה ערופה. אזהרתו של ראובן "אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם... וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ" (פס' כ) מזכירה אתדברי הזקנים "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה" (דב' כ"א, ז). המשך הצהרת הזקנים "וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם), מנוגד ל"וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק" (פס' יח). הדגשת האחריות על "הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל" (שם, ג) ועל "כֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל" (שם, ו), מנוגדים לחוסר האחריות של האחים על יוסף - "וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ" (פס' יח). והחשוב מכל, דברי ההטעיה של אחי יוסף לאביהם "זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִיא" (פס' לב), מזכירה את דברי התורה "כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה" (שם, א).
לפיכך, נראה כי הדרשן ראה במעשי אחי יוסף ניסיון ליצור אשליה של המתרחש בפרשיית עגלה ערופה. ללא מציאת ה"חָלָל בָּאֲדָמָה" ("וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר"...), לא יכלו האחים לטעון בעצמם כי "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ", ולפיכך יצרו אשליה של מציאת גופת החלל על ידי כתנת יוסף, אותה כתונת שלגביה הודגש כי באופן תמידי היא "כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו". מבחינה עקרונית העדיפו האחים לשלוח את הכתנת לאביהם, בכדי שהוא יהיה זה ש'ימצא את החלל', אך באופן מעשי עליהם לבוא עם הכתונת בידיהם, ולכן עליהם הם אלה שאומרים "זֹאת מָצָאנוּ". כך, למרות שראו את החלל (ואף יותר מזאת...), ולמרות קרבתם אליו, האחים יוכלו לטעון כי "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה".
השוואת הפרשיות גם מבליטה את הניגודיות המהותית שביניהן: בניגוד לדם ששופכים הזקנים שנועד לכפר על המוות, שפיכת הדם של האחים נועדת ליצור את המוות (או לפחות את אשליתו). בניגוד לעגלה הערופה, ובניגוד לכל שאר קורבנות "שְׂעִיר עִזִּים" שבתורה (המובאים תמיד לחטאת), כאן שחיטת שעיר העזים היא חלק מן החטא ולא תיקונו. בניגוד לפרשיית עגלה ערופה בה לא ידוע מיהו הרוצח, כאן ידוע מיהו הרוצח, או לפחות מי יצר את אשליית הרצח.
זאת הסיבה לכך שוודאי שלא יכופר לאחים בדם שעיר העזים ששחטו, והם זקוקים לכפרה נוספת. מייד עם כינון המשכן, ילבשו הכהנים "כֻּתֳּנֹת" רבות, אך כולן מכוונות כנגד אותה "כְּתֹנֶת" יחידה – כתונתו של יוסף. מיד עם לבישת הכֻתנות, יוזה עליהן דם, אך הפעם יהא זה דם שאינו חלק מן החטא, אלא דם הנועד לכפר על החטא. מאחר וחטא יצירת האשליה גרמה לאבי ה'חלל' לחוש כאב שכול, הרי שחומרתו, לפחות מהבטים מסוימים, הוא כשפיכות דמים. לפיכך עוצמתה של הכפרה על החטא - טומנת בחובה גם כפרה לשאר שופכי הדמים בישראל.
בשולי הדברים נרמוז, כי לאור הבנה זו של המדרש נוכל אולי להבין בצורה מחודשת את עומק כוונת דברי יעקב לבניו: "כיון שבאו אחי יוסף אצלו ואמרו לו: "עוד יוסף חי... ויפג לבו [ולא האמין להם]" (בר' מ"ה, כו). נזכר באיזה פרק פירש הימנו, ואמר בלבו: יודע אני שבפרק עגלה ערופה פירש ממני יוסף. אמר להם: אם אתם יודעים באיזה פרק פירש ממני - אנימאמין לכם..." (בראשית רבה צ"ה, ג).