בלימוד "חטא העגל" אנו עסוקים בדרך כלל בעשייתהעגל, מה היה חלקם של ישראל ומה היה חלקו של אהרן, אירועים שנתרחשו במחנה ישראלאבל במקביל לדברים שנעשו במחנה ישראל, נתרחש גם על ההר למעלה, דין ודברים בין הקב"הומשה. הקב"ה אומר למשה: "לך רד!" ומגלה לו את כוונתו לכלות את ישראל ולעשותו לגויגדול, אולם משה עומד בתפילה ומצליח לבטל את הגזרה, ואז יורד עם הלוחות. לכאורה משהיכול לנהוג גם אחרת: לא לרדת עם הלוחות, או להניחם על ההר ולהשאירם שלמים אצלהקב"ה, אם לדעתו אין ישראל ראויים ללוחות (שהרי בסוף הוא אמנם שבר אותם), ואם החליטלשבור אותם, היה עושה זאת עוד בעודו בהר ברגע שנאמר לו שישראל עשו את העגל. אבל משהאינו עושה לא את זה ולא את זה, אלא יורד מן ההר עם הלוחות, ורק כאשר קרב אל המחנהוראה את העגל והמחולות, חרה אפו והשליך מידו את הלוחות ושברם תחת ההר. וכאן הבןשואל: אם חטא העגל מצדיק את שבירת הלוחות, מדוע לא שבר אותם משה עוד בהיותו על ההרכאשר סיפר לו הקב"ה שישראל "עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו, ויאמרו אלהאלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ואם עשיית העגל אינה מצדיקה את שבירת הלוחותכפי שנהג משה בתחילה בהיותו על ההר, מה גרם למשה לבסוף כן לשבור את הלוחות? עלהשאלה הזו ניתנו כמה תשובות: האחת שמשה בהיותו על ההר לא ידע כל מה שראה לבסוף למטהבמחנה. למעלה על ההר נאמר לו רק על עשיית העגל וכשירד למטה ראה גם את המחולותוירא את העגל ומחולות". ומסביר ה"אלשיך" שכל עוד החוטא מתעצב על חטאו יש תקווהשישוב ויתקן, אך השמח בעוונו אבדה תקוותו ח"ו. "על כן כאשר הוגד לו מפי הגבורה (עלעשיית העגל) לא הוגד לו היותם שמחים ובלתי מתחרטים על עוונם, על כן לא חרה אפומאוד, אך בראותו העגל ומחולות, שהיו שמחים – אז חרה אפו". וכך כתב גם הרמב"ן (לבטז): "בראותי אתכם משחקים לפני העגל – לא יכולתי להתאפק ושברתי הלוחות". בדרך זושלמטה במחנה נתחדש למשה דברים שלא ידע למעלה על ההר, הולך גם בעל "עקידת יצחק" (שערחמישים ושלש) והוא מביא שם שני פירושים מה השתנה אצל משה: האחד שאמנם שמע מהקב"השישראל עשו עגל, אך משה לא חשב שהדברים כפשוטן אלא שמא עשו דבר מגונה שהקב"ה כינהאותו "עגל מסכה", או שחשב שלא כולם היו בחטא, וגם שמא עד שיבוא אליהם כבר יחזרובהם, עד שבא אצלם ונוכח לראות שהדברים כהוויתן. ואז הבין שאין הם ראויים ללוחותוהתשובה השניה: שאינה דומה שמיעה לראיה, "שיתפעל (האדם) למראיהן (של העינים) יותרממה שיתפעל למשמע אזניו, אף על פי שלא יהיה במה ששמע שום ספק". כך או כך משהבהיותו על ההר, עוד חשב שיש תקווה לעם ישראל להיות ראוי לקבל את הלוחות, אך כאשרראה את המציאות כהוויתה, הבין שבמצב הזה לא הוכשר העם לקבל את הלוחות ועל כן משהבחרונו שבר אותםאבל יש גם דרך אחרת המסבירה ששבירת הלוחות היתה מתוךדאגה לעם ישראל. וכך מובא ב"שמות רבה" (מג א): "למה הדבר דומה? לשר ששלח לקדש לואשה (על ידי שליח) והאשה לבסוף קלקלה עם אחר – מה עשה (השליח)? נטל את כתובתה שנתןלו השר לקדשה וקרעה, אמר: מוטב שתדון כפנויה. כך עשה משה: כיון שעשו ישראל אותומעשה נטל את הלוחות ושברן. ועוד אמר משה: מוטב נידונין כשוגגין ואל יהיו כמזידיןובמדרש אחר (שם מו א) רואים בשבירת הלוחות לימוד סניגוריא על ישראל, וכך מובא שםראה (משה) שאין לישראל עמידה (בדין) וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר לקב"ההם חטאו ואני חטאתי ששיברתי את הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, שנאמר: 'ועתהאם תשא חטאתם' – כן לחטאתי מחול. ואם אין אתה מוחל להם אל תמחל לי אלא 'מחני נאמספרך אשר כתבת'". יש גם דרך שלישית ששבירת הלוחות היו מעשה מכוון על ידי משהלהשפיע על ישראל, ובדרך זו הולך הנצי"ב שכתב: "משום שרצה משה לשבור את לב העםולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם (את הלוחות שהיא) סגולה נפלאה כזו ויהיונעצבים עד שלא ימצאו ידיהם למחות על כל מה שעשה שנשברה לעיניהם סגולה שאין כמוהבעולם". גם ה"משך חכמה" מסביר באריכות ששבירת הלוחות על ידי משה היתה מעשה חינוכישל משה, לחנך את הציבור