להלן תמצית דברי הרמב"ם:
א מצות עשה של תורה לספר בניסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמישה עשר בניסן שנאמר: "זכור את היום הזה אשר יצאתם". ומניין שבליל חמישה עשר? תלמוד לומר "והגדת לבנך ביום ההוא לאמור: בעבור זה" - בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך.
ב ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים; וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו, הרי זה משובח.
ד וצריך לעשות שינוי בלילה הזה, כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו, מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות, עד שישיב להם ויאמר להם, כך וכך אירע וכך וכך היה.
ה אין לו בן, אשתו שואלתו, אין לו אישה, שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים. היה לבדו, שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה.
ו וצריך להתחיל בגנות, ולסיים בשבח. כיצד? מתחיל ומספר שבתחילה היו אבותינו בימי תרח ומלפניו, כופרים וטועין אחרי ההבל ורודפין עבודה זרה; ומסיים בדת האמת, שקירבנו הקדוש ברוך הוא לה, והבדילנו מן התועים, וקירבנו לייחודו. וכן מתחיל ומודיע שעבדים היינו לפרעה במצרים, וכל הרעה שגמלונו, ומסיים בניסים ונפלאות שנעשו לנו, ובחירותנו. והוא שידרוש מ"ארמי אובד אבי", עד שיגמור כל הפרשה; וכל המוסיף ומאריך בדרש פרשה זו, הרי זה משובח.
ז כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בליל חמישה עשר, לא יצא ידי חובתו; ואלו הן: פסח, מצה, ומרורים. פסח, על שם שפסח המקום ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר "ואמרתם זבח פסח הוא לה'". מרורים, על שם שמיררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. מצה, על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן, הן הנקראין הגדה.
ח בכל דור ודור, חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים, שנאמר: "ואותנו הוציא משם". ועל דבר זה ציווה בתורה: "וזכרת כי עבד היית", כלומר כאילו אתה בעצמך היית עבד, ויצאת לחירות ונפדית.
ט לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה, צריך לאכול ולשתות והוא מסב דרך חירות. וכל אחד ואחד, בין אנשים בין נשים, חייב לשתות בלילה הזה, ארבעה כוסות של יין--אין פחות מהן;
י ואימתי צריכין הסיבה? בשעת אכילת כזית מצה, ובשתיית ארבעה כוסות האלו. ושאר אכילתו ושתייתו--אם הסב, הרי זה משובח; ואם לאו, אינו צריך.