נגע ועֹנג - לפרשת מצורע

סימן לדבר אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע.

וכמו שכתוב בספר יצירה פ"ב אין בטובה למעלה מעֹנג ואין ברעה למטה מנגע. ושניהם הם מצד הגבורות. והאמת הוא כי הרעה הוא סבת הטובה והנגע הוא סבת העֹנג. כי על ידי הרעה יוצאים מציאת הגבורות על מציאותם היותר אפשרי שבהם. ואין תקנה להוציא את כחות ותכונות הגבורות בכל תוקפם שהוא בהתגברות יתירה היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא. כי בהיות בו איזה בחינה מתכונת הטובה והקדושה הנה מכניע את עצמו בזה למעלה ואז אינו יוצא בכל כחו, כי מתכונת הטובה הוא לבטל את עצמו ולהסתכל על זולתו להתקרב אליו, אבל תכונת הרע הוא להיפך, והרי אי אפשר שיוצא מציאת הגבורות על מציאת היותר אפשרי שבהם אלא ברעה דוקא, כי רק בזה הם מתגלים ויוצאים בכל תוקפם באין מנוע. ואחר שיצאו ונעשו על תכלית מציאותם על ידי הרעה, אז כאשר נמשך בהם אור החסד הנה מתמתקים ומתבסמים כי מתייחדים עם החסדים בתכלית היחוד יען שעיקר עצמותם הם משורש אחד, ועל ידי זה הם יוצאים תיכף מרעה לטובה ואז הם מתגלים לכל טוב ואין בטובה למעלה מהם. וכל הרעה שנעשה מהם הוא נשרף וכלה על ידי זה גם כן כמו שיתבאר למטה, ונשארים הגבורות נקיים וטהורים מכל סיג ופסולת... ועל כל פנים הוא כי הרעה עצמה הוא סיבת הטובה. והוא סוד ענין הקליפה שקדמה לפירי.

כשם שצריכים להעלות את המדות והמחשבות הרעות לשרשן, כדי לתקנן ולמתקן, כן צריכים להעלות את המדות והמחשבות הקטנות... למקור שרשן, ולהאירן באור של גדולה... ומדה זו של העלאת דברים קטנים לגדלות אינה פוסקת בכל עת ובכל שעה. והיא התשובה הגמורה, שצדיקים גמורים באים על ידה להיות עולים במעלות בעלי תשובה.

וְרָאִיתִי אֲנִי אֶת כָּל עָמָל וְאֵת כָּל כִּשְׁרוֹן הַמַּעֲשֶׂה כִּי הִיא קִנְאַת אִישׁ מֵרֵעֵהוּ גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ[5].

'וינצלו את מצרים', אמר רבי אמי מלמד שעשאוה כמצודה שאין בה דגן. וריש לקיש אמר עשאוה כמצולה שאין בה דגים.

נמצא, שישנן מידות ותכונות שאדם אינו יכול להתגבר עליהם לחלוטין, והדרך להתמודד איתן הוא לכוון את העוצמה הגדולה המופיעה דרך השלילה לכיוון הטוב. המידות הטובות כשלעצמן אינן מופיעות בעצמה כה גדולה, וצריך אדם להשתמש בעוצמות של כוחות הרע, ולהופכן לטוב.