'ויחי יעקב בארץ מצרים', למה פרשה זו סתומה מכל הפרשיות של תורה, אלא כיון שנפטר אבינו יעקב התחילה שעבוד מצרים על ישראל.

דבר אחר למה הוא סתומה, מפני שבקש יעקב אבינו לגלות את הקץ ונסתם ממנו.

דבר אחר למה היא סתומה, מפני שסתם ממנו כל צרות שבעולם.

במדרש פרשה זו סתומה שנסתם עיניהם ולבם של ישראל. הענין להראות שבני ישראל עושים רושם וכפי מה שנסתמו עיניהם ולבם של ישראל כך נעשה פרשה סתומה בתורה. וזהו עצמו ענין 'אנכי ארד עמך מצרימה'. 'עמו אנכי בצרה'. כי גלותן של בני ישראל איננו עונשין בלבד. רק כמו שהגאולות מסודרים בסדר נכון. כך יש סדר לאלה הגליות. דאיתא אורייתא וישראל וקוב"ה כולא חד. וכמה דשמא קדישא ואורייתא סתים וגליא כך הוא בנפשותיהן של בני ישראל. ובזמן המקדש הי' התגלות למעלה ולמטה. ובעת הגלות הכל בסתום. ובב' בחינות הנ"ל נשתבחו בני ישראל, כמו שכתוב 'שחורה אני', בגלות 'ונאוה', בגאולה. וכתוב 'גן נעול'. פירוש מה שבני ישראל יכולין להסתיר עצמן ושלא להתערב בין האומות בהיותם בתוכם.

הידיעות הסודיות היותר עליונות אין מגמתן להתפשט בעולם בהתפשטות כמותית, שידעו מהן רבים, כי זהו דבר שאי אפשר. ואם ידעו רבים מסגנונן החיצון, לא ידעו כלום בתוכנן הפנימי, ויהיה הדבר מזיק יותר ממה שהוא מועיל. אמנם הן צריכות לחדור לכל אלה שבהם נמצאת סגולה עליונה של הסתכלות גבוהה.

ואלה היחידים, בגבהם הרוחני, מרוממים הם את העולם משפלותו על ידי מציאותם לבד, לא על ידי השפעתם הניכרת. את הרזים הפנימיים אינם מגלים, ולא יוכלו לגלות. אבל מה שהאורה הגדולה גורמת בעצם בכל כחה, בהתפשטות ניצוציה גם על כל מה שהוא מגולה, על מבט כל עין, על כל שיחה ותנועה, על מהות הרצון, על מגמת החיים, הכל פועל, ומעודד, מחזק ומקדש את הכל.

גם המגמה הכללית בהשפעתם של ישראל בעולם איננה התפשטות לימוד של דעות, בדרך הלימוד וההשפעה הפשוטה והגלויה. אבל כשהאומה הזאת אוצרת יפה בקרבה את סגולתה, כבר העולם כולו מתעלה, מצד מה שיש בו סגולה פנימית כזאת, באוצר האנושיות.

סתימת הפרשה מלמדת כי יש כאן צורך בהתבוננות פנימית, אל הטוב הכנוס והפנימי המצוי במציאות כולה, שהוא שהביא לכך שנסתמו הצרות מיעקב אבינו.


[1] בראשית רבה פרשה צ"ו, א'. בשנה זו נשתדל לעסוק בכל שבוע במדרש הראשון על הפרשה.

[2] ויחי שנת תרמ"ה.

[3] אורות הקודש ח"א עמ' פ"ו.

[4] איוב כ"ח, ג'.

[5] בראשית מ"א, א'.

[6] עי' בזוה"ק בתחילת הפרשה, רי"א ע"ב.

[7] עכי' בפסקא הבאה במדרש: "'ויקרבו ימי ישראל למות'. כתיב (תהלים ל"ט): 'כי גר אנכי עמך תושב וגו'', (דברי הימים א' כ"ט): 'כי גרים אנחנו לפניך וגו' כצל ימינו על הארץ ואין מקוה'... 'ואין מקוה' ואין מי שיקוה שלא ימות. הכל יודעים ואומרין בפיהם שהן מתים. אברהם אמר (בראשית ט"ו): 'ואנכי הולך ערירי', יצחק אמר (שם כ"ז): 'ואברכך לפני ה' לפני מותי', אף יעקב אמר 'ושכבתי עם אבותי', אימתי בשעה שנטה למות".