'וישב יעקב', כתיב (ישעיהו נ"ז): 'בזעקך יצילוך קבוציך', תני כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו, 'ואת כולם ישא רוח יקח הבל', זה עשו ואלופיו, 'והחוסה בי ינחל ארץ', זה יעקב, 'וישב יעקב'.
אמר הכוזרי: וכמה אתם מונים היום לבריאת העולם.
אמר החבר: ארבעת אלפים וחמש מאות שנה. ופרוטן לפרש לנו מימות אדם ושת ואנוש עד נח, ואחרי כן עד שם ועבר, ומהם עד אברהם, ואחרי כן מיצחק ויעקב עד משה ע"ה. אישים אלה היו לפי סדר יחשם הנמשך ללא הפסק כגרעין הפרי לאדם וכסגולתו, ולכל אחד מהם היו גם בנים אחרים שלא היו כי אם כקלפה לגרעין, ולא דמו לאבותם עד כדי התחבר הענין האלוהי בהם, ולכן נמנה המנין לפי האלוהיים לבד. כל אלה היו יחידים, לא קיבוצים, עד אשר הוליד יעקב י"ב שבטים שכלם היו ראויים לענין האלוהי ואז נגלתה האלוהות בקיבוץ...
בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי.
(ט) כִּי מְרֵעִים יִכָּרֵתוּן וְקֹוֵי ה' הֵמָּה יִירְשׁוּ אָרֶץ.
(י) וְעוֹד מְעַט וְאֵין רָשָׁע וְהִתְבּוֹנַנְתָּ עַל מְקוֹמוֹ וְאֵינֶנּוּ.
(יא) וַעֲנָוִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְהִתְעַנְּגוּ עַל רֹב שָׁלוֹם...
(יח) יוֹדֵעַ ה' יְמֵי תְמִימִם וְנַחֲלָתָם לְעוֹלָם תִּהְיֶה.
(יט) לֹא יֵבֹשׁוּ בְּעֵת רָעָה וּבִימֵי רְעָבוֹן יִשְׂבָּעוּ.
(כ) כִּי רְשָׁעִים יֹאבֵדוּ וְאֹיְבֵי ה' כִּיקַר כָּרִים כָּלוּ בֶעָשָׁן כָּלוּ...
(כב) כִּי מְבֹרָכָיו יִירְשׁוּ אָרֶץ וּמְקֻלָּלָיו יִכָּרֵתוּ...
(כח) כִּי ה' אֹהֵב מִשְׁפָּט וְלֹא יַעֲזֹב אֶת חֲסִידָיו לְעוֹלָם נִשְׁמָרוּ וְזֶרַע רְשָׁעִים נִכְרָת.
(כט) צַדִּיקִים יִירְשׁוּ אָרֶץ וְיִשְׁכְּנוּ לָעַד עָלֶיהָ...
(לד) קַוֵּה אֶל ה' וּשְׁמֹר דַּרְכּוֹ וִירוֹמִמְךָ לָרֶשֶׁת אָרֶץ בְּהִכָּרֵת רְשָׁעִים תִּרְאֶה...
(לח) וּפֹשְׁעִים נִשְׁמְדוּ יַחְדָּו אַחֲרִית רְשָׁעִים נִכְרָתָה.
(לט) וּתְשׁוּעַת צַדִּיקִים מֵה' מָעוּזָּם בְּעֵת צָרָה.
(מ) וַיַּעְזְרֵם ה' וַיְפַלְּטֵם יְפַלְּטֵם מֵרְשָׁעִים וְיוֹשִׁיעֵם כִּי חָסוּ בוֹ.
...בפרק הראשון שבתהלים... הכתוב מדמה כאן את הצדיק ל"עץ שתול על פלגי מים" ולעומת זה מצייר את הרשע "כמוץ אשר תדפנו רוח", יש בדברים האלה עומק של הסתכלות, בהבדל היסודי שבין הנפש הצדיק ונפש הרשע.
הצדיק אשר "בתורת ה' חפצו וגו'", נראה לכאורה כאילו הוא תמיד משועבד בחייו לעקרונים וצווים ומוגבל מאוד בחופש הפעולה שלו... אולם לאמתו של דבר המצב מהופך מן הקצה אל הקצה. הצדיק הוא "כעץ השתול על פלגי מים" וכמו שאין השרשים התחובים בעומק הקרקע מגרעים את כחו של האילן אלא להפך, נותנים לו חיות וליח לגדל פרותיו ולשלוח פארותיו לכל צד ולעמוד איתן נגד כל רוח סערה, כן גם הצדיק המשורש בתורתו. שרשיו אינם מכבידים עליו ואדרבא הם המעניקים לו את כל הדרוש לגידולו והפראתו...
ולאידך גיסא הסתכל ברשע ותראה בעליל כי משולל הוא את העצמיות ואת החרות האמיתית, כי נדחף הוא מצד לצד על ידי הרוחות השונים המשתנים חליפות. איש כזה הריהו "כמוץ אשר תדפנו רוח", אשר גם הוא מלא תנועה תמיד, אבל לא תנועה עצמית אלא הכרחית בדחיפה הזורקת אותו כבכף הקלע. בזמננו אנו שומעים דברי לעג ליראי ה' באותו הכוון שהם מוגבלים בחופש. כדאי לשנן ולהסביר לצבור את שני הציורים של העץ הפורח ושל המוץ הנדחף ברוח, לא מעט אנו רואים מאלה שהחליפו את האידיאלים מזמן לזמן, מקודם ציוניות, אחר כך סוציאליזם ושוב בין לאומיות ומגיעים עד לסף ההתבוללות המוחלטת, אין לך ציור יותר מתאים ממוץ הנדחף ברוח, כי אל כל אשר יהיה הרוח ללכת הם נדחפים ונסחפים לשם. לעומת זה נפשנו תגיל לראות בקרבנו דמותם של אנשים אשר בתורת ה' חפצם, העומדים משורשים ומעורים היטב בקרקע הפוריה על פלגי מים, הם מוציאים פרים בעתם ועליהם לא יבול. והם בני חורין אמיתיים, המחזיקים בדעותיהם ואמונתם למרות כל מיני לחץ ועל אף כל הזרמים השליליים שבחיים.
והנה שוב אותה ההרגשה כי הדברים כאילו נאמרו בזמננו ומכוונים לבני דורנו כי קיימים הם לעד ולנצח נצחים.
המדרש מלמד אותנו שלא לטעות אחר הצד החיצוני, העולה מפשט הכתובים, ועל פיו עשו הוא החזק ויעקב החלש והשברירי. אף כי אלו פני הדברים כלפי חוץ, יש לבחון את הרובד הפנימי, בו אנו למדים על מקור כוחו של יעקב, "כינוסו וכינוס בניו", ועל מקור חולשתו של עשו, המוביל לכך ש"את כולם ישא הרוח", ויעקב "ינחל ארץ".