אמר רבי שמעון עיקר שכינה בתחתונים היתה שנאמר וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן (בראשית ג), בא אדם וחטא נסתלקה מן הארץ לשמים, עמד קין והרג את אחיו נסתלקה מן הרקיע הראשון לשני, עמד דור אנוש והכעיס לפניו נסתלקה מן השני לשלישי, עמד דור המבול והשחית דרכו נסתלקה מן השלישי לרביעי, דור הפלגה נתגאה נסתלקה מן רביעי לחמישי...(מדרש תנחומא, פקודי, ו)

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ... ולפיכך צוו חכמים "מאד מאד הוי שפל רוח", ועוד אמרו "שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך". ועוד אמרו "בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה" (משנה תורה הלכות דעות פרק ב).

"ביום שמת רבי, בטלה ענווה" (סוטה מט, א).

"ת"ר: בשעת פטירתו של רבי... אמר להן: לבני גדול אני צריך, נכנס רבן גמליאל אצלו, ומסר לו סדרי נשיאות. אמר לו: בני, נהוג נשיאותך ברמים, זרוק מרה בתלמידים" (כתובות קב,ב – קג, א).

ואומר כי המדה הזאת חלוקה לארבע מדרגות, הראשונה נקראת בשם גאוה, והשנית נקראת בשם שררה או התנשאות, והשלישית נקראת בשם יקרת רוח, והרביעית בשם סלסול או נקיות הדעת (חיבור התשובה).

רבי ור' חייא הלכו בדרך. כשהגיעו למקום מסוים, שאלו האם יש כאן תלמיד חכם? אמרו להם יש תלמיד חכם והוא סגי נהור. אמר לו ר' חייא לרבי, שב ואל תלך כדי לא לגרום לזלזל בנשיאותך; אני אלך לקבל פניו. הפציר רבי ברבי חייא והלך אחריו, (ר"ל שלא שמע בקולו מרוב התאוותו לשמוע דברי חכמים). כאשר נפרדו ממנו, אמר להם (החכם העיוור) "אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים יהי רצון שתזכו ותראו פני כבוד שכינה שרואה ואינה נראית". אמר ליה ר' חייא לרבי ממי ללמדת דבר זה? (כלומר מהיכן למדת להקל בכבודך ולילך ולחזר אחר הקבלת פני אחרים, אע"פ שהם תלמידי חכמים, אחר שלא למדת מהם שיכריחך בזה מצות הקבלת פני הרב, ושאינם חולים שיביאך אל זה בקור חולים. והשיב לו) מדרשתו של ר' יעקב שמעתי, שהיה רגיל לקבל פני רבו בכל יום. כשהזקין, אמר לו רבו לא להצטער שלא תוכל להקביל את פני בגלל שזקנת. אמר לו האם זה עניין קטן מה שכתוב "ויחי עוד לנצח ולא יראה השחת כי יראה חכמים ימותו", ומה הרואה חכמים במיתתם, כך בחייהם על אחת כמה וכמה! (הנה שהיה ר' חייא מלמד לו ומטכסס הנהגתו שלא להקל בכבודו לילך ולהקביל פני החכם האחר אחר שלא נזדמן לו לראותו, אלא שהוא ע"ה מעביר על מדותיו לכונת כבוד החכמה ולהיותו נכסף לשמוע דברי חכמים).