בסוף הפרשה העוסקת בדיני רוצח מופיע הביטוי "ולא תטמא את הארץ". משמעותו של הביטוי תלויה בהבנת הנשוא "תטמא". ישנן שתי אפשרויות: א. גוף שלישי נקבה עתיד (היא תטמא). ב. גוף שני זכר (אתה תטמא), כשבתוספת מילת שלילה (לא) זהו ציווי.
לפי האפשרות השניה, הנושא של המשפט הוא אנחנו הקוראים, והתורה מצווה כל אחד ואחד מאיתנו: "ולא תטמא את הארץ". [אמנם השינוי בין הציוויים בלשון רבים בפסוקים הקודמים ("ולא תקחו כפר", ולא תחניפו את הארץ") לבין הציווי בפסוקנו בלשון יחיד ("ולא תטמא") קצת קשה].
לפי האפשרות הראשונה, יש לברר: מי היא הנושא של המשפט, שעליה כתוב שהיא לא תטמא את הארץ?
כותב ראב"ע:
ולא תטמא - החנופה את הארץ, או הוא ציווי.
באפשרות השנייה מציע ראב"ע ש"לא תטמא" הוא ציווי לכל אחד ואחד מאיתנו שלא לטמא את הארץ. לעומת זאת באפשרות הראשונה הנושא של המשפט היא החנופה (="עשות רע בסתר") שנזכרה קודם לכן - אם תחניפו את הארץ, הרי שחנופה זו תטמא את הארץ. נמצא, שטומאת הארץ היא המשך לאיסור להחניף את הארץ שבפסוק הקודם.
בין כך ובין כך, הסיבה לכך שיש להמנע מלגרום לטומאת הארץ מבוארת בהמשך הפסוק:
וְלֹא תְטַמֵּא אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם יֹשְׁבִים בָּהּ אֲשֶׁר אֲנִי שֹׁכֵן בְּתוֹכָהּ כִּי אֲנִי ה' שֹׁכֵן בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
אולם הכפילות בסופו של הפסוק בולטת, וכי לא היה די לכתוב "אשר אני שכן בתוכה" או "כי אני ה' שכן בתוך בני ישראל"?
כותב ראב"ע (בהמשך דבריו):
בעבור כי אני שוכן בתוכה, , על כן אמר: 'שוכן בתוך בני ישראל'.
נמצא, לדברי ראב"ע, המקרא מפרש את עצמו: אין לגרום לטומאת הארץ כי ה' שוכן בתוכה; אך אין זה לכבוד הארץ אלא לכבוד ישראל.
מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים.
אם ברצונך לקבל את הפינה השבועית של הרב כרמיאל כהן לתא ה-E-Mail שלך באופן קבוע, לחץ כאן.