''את קרבני לחמי לאִשַי'' - לפרשת פנחס

'את קרבני לחמי לאשי' אמר לו הקב"ה למשה אמור להם לישראל לא שאני צריך לקרבנות, כל העולם כולו שלי הוא, הבהמה שאתם מקריבים אני בראתי אותה, וכן הוא אומר (תהלים נ) 'אם ארעב לא אומר לך' אין לפני אכילה ושתיה.

ועתה אבקש ממך כי תבינני כל אשר קראתי בתורה על הקרבנות, דבר שקשה על השכל לקבלו, למשל מה שנאמר 'את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי', האין פרוש הדברים כי הקרבנות קרבנות לה' הם, והם לחמו וריח ניחוח לו.

מה שאמר הכתוב 'לאשי' מתרץ כל קושיה, כאילו אמר הקרבן ההוא, והלחם וריח הניחוח המיוחסים אלי, אינם כי אם 'לאשי', זאת אומרת האש הנפעלת לפי דבר האלוה - הקרבנות הם לחמה, ואת שייריהם יאכלו הכהנים. והכונה במצוה זו היא עריכת הסדר הדרוש למען שכון המלך במקדש - לא שכינת מקום כי אם שכינת מעלה. וקח לך כמשל לענין האלוהי את הנפש המדברת השוכנת בגוף טבעי בהמי. גוף כזה לאחר שנשתוו כחותיו הטבעיים וסודרו כחותיו הנפשיים הראשיים והמשועבדים להם, סדור אשר הכינו לקראת מצב שלמעלה ממצב הבהמות, נעשה ראוי לשכון בו השכל כמלך, להורותו ולהדריכו ולהיות עמו, כל עוד יתמיד הסדר ההוא. וכאשר יפרע הסדר - יפרד השכל ממנו. והנה הכסיל סובר כי השכל זקוק למאכל ולמשקה ולריחות נעימים, הואיל והוא רואה את השכל מתמיד כל עוד אלה מתמידים, ונפרד בהפרדם, אולם הדבר אינו כן, כי הענין האלוהי גומל טוב לכל ורוצה בטוב לכל, ובהיות אחד הדברים מסודר ומוכן לקבל את הנהגתו, אין הענין האלוהי מונע אותה ממנו ואינו פוסק מהשפיע עליו אור וחכמה ודעת, אך בהפסד הסדר הנכון אין הדבר ההוא מקבל את האור ההוא והוא עצמו הולך לאבוד. אולם הענין האלוהי נעלה הוא משתפול בו לאות או יקרהו הפסד. כל הנוגע לסדר העבודה -המלאכה והקרבנות והקטרת והשירה והמאכל והמשתה וכל אלה בתכלית הטהרה והקדושה, לא נאמר עליו אפוא 'עבודת ה'' ו'לחם אלהיך' וכדומה כי אם בהשאלה, להורות כי האלוה מרוצה מן הסדר הטוב בחיי האומה וכהניה, ומקבל את מתנותם כביכול ושוכן בקרבם לכבוד להם, אולם הוא עצמו מחדש ונעלה מלהנות ממאכלם וממשתיהם, ואין לחמם כי אם לנפשם.

כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.