כבר חכמים הראשונים עמדו על הלשון המיוחדת "דרור" שמופיעה בתורה רק פעם אחת בלבד, בפרשה זו, ולא במקומות אחרים, שבהם נהוגה דרך כלל לשון "חופש" (אגב, המילה הנפוצה "חירות" מופיעה רק בלשון חכמים ואינה נזכרת במקרא כלל). הם פירשו שמכוונת היא במיוחד כנגד חופש התנועה והזכות לגור בכל מקום: " דכולי עלמא [=הכל סוברים] 'דרור'- לשון חירות, מאי משמע? אמר רבי יהודה: מה לשון דרור? כמדייר בי דיירא ומוביל סחורה בכל מדינה" (ראש השנה ט, ע"ב). לשון התלמוד, "כמדייר בי דיירא" פורשה על ידי רש"י , הן בפירושו לתורה, הן בפירושו לתלמוד, כמדגישה את חירות התנועה: "שדר בכל מקום שהוא רוצה, ואינו ברשות אחרים". יש להוסיץ מעניין לציין שבעל "הערוך", המילון הקדום לתלמוד (איטליה, ראשית המאה ה-11), גזר את הביטוי התלמודי מלשון "דואר", ופירשו: כדרך שהדוור, נושא הדואר, יכול לילך ממקום למקום לכל הגבלה, כך גם בן החורין. ויש שפירשו אותו לשון "דיר", צאן שהולך ממקום למקום. מכאן גם נגזר שם הציפור, "ציפור דרור", שאינה מקבלת כל מָרוּת ונעה ממקום למקום בחופשיות (שבת קו, ע"ב).