'למה אתה תומך ביציאה מעזה?', שאלתי את אחד ממתפקדי הליכוד. 'למה?, הוא נאנח, 'כי כמה אפשר, תגיד לי אתה, כמה אפשר?!'. לא שאלתי אותו למה הוא מתכוון כשהוא נאנח 'כמה אפשר'. הבנתי מייד שזו לא הייתה אנחה של אחד שסיים שמירה של שמונה שעות עם שכפ"ץ קרמי במעבר כיסופים. זו הייתה אנחה מהמצב. המצב האישי, המצב המשפחתי, מצב הרוח הלאומי, ממש לא עקרוני, השורה התחתונה היא שרע לו. ואם רע, כך הוא חושב, אז אולי אם יצאו מעזה, (ולא משנה שכבר יצאנו משם כבר כמה פעמים), הכל פתאום ישתנה לטובה. תהיה עבודה, תהיה פרנסה, לא יהיו ערבים, לא יהיו פיגועים. אולי אפילו נזכה בארוויזיון.
'חייבים לעשות משהו', אמרו לי כמה ליכודניקים מיואשים מחפשי תקווה, מחפשי שינוי. העיקר שמשהו כבר יזוז, שמשהו יקרה, שמשהו ישתנה. גוש קטיף ממש לא מדבר אליהם מהסיבה הפשוטה שהוא לא נותן להם כלום. את עגבניות השרי שהביאו המשכנעים מהגוש, הם גמרו כבר בארוחת ערב, ועכשיו הם מחפשים משהו אחר שירגיע להם את הבטן. אז הם פותחים טלוויזיה והנה, ראש הממשלה, אחרי הפרסומות שמבטיחות להם הכל, מבטיח להם שינוי, מוכר להם תקווה במחיר מציאה. מחיר יציאה. הנה, תחתמו לי רק כאן וכאן, נצא מעזה, ונלך לסרט 'החיים יפים'. פופקורן עליי. האינסטינקט הראשוני הוא להתעצבן על טיפוסים כאלו - חסרי נשימה ששקועים רק בדאגות היום יום שלהם, ולא מתחברים לשום מאבק לאומי אם הוא ארוך יותר ממשחק כדורסל. אבל מצד שני, מה אני רוצה מהם, הרי אפילו הנבחרים שלהם, הבכירים, אלו שם למעלה, שאליהם הם אמורים לשאת את עיניהם, גם להם חשובה יותר יציבות הכיסא מיציבות הבתים בגוש קטיף. הם דווקא לא רוצים שינוי בחלוקת התיקים ובסידור הכיסאות, לכן הם מסכימים למכור שינוי לבוחרים שלהם, ולשנות לאלפי מתיישבים את הכתובת. 'אני מתנגדת לתוכנית', אמרה שרת החינוך שלנו, 'אבל הציבור רוצה שינוי, אז החלטתי להצביע בעד'. טוב מאוד שאת מקשיבה לציבור, גבירתי השרה. תמשיכי להקשיב לו. תקשיבו לו גם אתם, כבוד שר החוץ, כבוד שר האוצר, וכל שאר הכבודים. הציבור באמת רוצה שינוי. אם תמשיכו בדרך הזאת, המפלגה שלכם תאבד את זכות קיומה הפוליטי, והבוחרים שלכם, שכל כך רוצים שינוי, פשוט יצביעו שינוי.