קריאת התורה בשבת חול המועד פסח היא בפרשת כי תשא אחרי כל הסיפור של חטא העגל ותפילותיו של משה רבנו. הקריאה מדברת על בקשתו המפורסמת של משה "הראני נא את כבודך" ומכילה את סיפור פסילת הלוחות השניות והגילוי של שלוש עשרה מידות הרחמים. זו היא גם כן קריאת התורה של שבת חול המועד סוכות. מכאן שיש לשבת חול המועד ענין משלו, ללא קשר עם מהות החג עצמו. חז"ל אשר קבעו את סדרי קריאת התורה לכל חג ומועד ראו אם כן קשר בין הנושא של חול המועד והשבת אשר במרכזו וענין בקשתו של משה ותשובתו של הקב"ה.
יש גם להזכיר כי אחרי ההתגלות הנכבדה והמפוארת באה אזהרה לא פחות חשובה המזכירה את תנאי הברית בין הקב"ה וישראל הקשורה לירושת הארץ: "(יא) שְׁמָר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי: (יב) הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָּא עָלֶיהָ פֶּן יִהְיֶה לְמוֹקֵשׁ בְּקִרְבֶּךָ: (יג) כִּי אֶת מִזְבְּחֹתָם תִּתֹּצוּן וְאֶת מַצֵּבֹתָם תְּשַׁבֵּרוּן וְאֶת אֲשֵׁרָיו תִּכְרֹתוּן: (יד) כִּי לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לְאֵל אַחֵר כִּי ד' קַנָּא שְׁמוֹ אֵל קַנָּא הוּא: (טו) פֶּן תִּכְרֹת בְּרִית לְיוֹשֵׁב הָאָרֶץ וְזָנוּ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶם וְזָבְחוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ: (טז) וְלָקַחְתָּ מִבְּנֹתָיו לְבָנֶיךָ וְזָנוּ בְנֹתָיו אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן וְהִזְנוּ אֶת בָּנֶיךָ אַחֲרֵי אֱלֹהֵיהֶן: (יז) אֱלֹהֵי מַסֵּכָה לֹא תַעֲשֶׂה לָּךְ".
מה הקשר בין שני ענינים אלו, בקשת משה המתבטאת ב-"הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" מחד וב-"הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ" מאידך, ובין הדרישה הבלתי מתפשרת הזאת, הנראית לנו כה קיצונית ואנטי-הומניסטית.
בקשתו של משה מוצדקת: הוא מביא את התורה מעולם העקרונות אל עולם המעשים, מן השמים אל הארץ. והתורה מבטיחה את הטוב לטובים (הנקראים בלשונה צדיקים) וההיפך לרשעים. אבל במציאות כפי שאנו מכירים אותה, המשוואה הזאת אינה פועלת. הגורל הפוקד את האדם נראה כפרי המקרה או כפרי שרירותיות בלתי מובנת וקשה להחליט איזו משתי האפשרויות הללו גרועה יותר. לא נכנס פה בדיון על התשובות שמשה קיבל או - לפי דעתו של רבי מאיר - לא קיבל: "ופליגא דרבי מאיר, דאמר רבי מאיר: שתים נתנו לו ואחת לא נתנו לו, וגו'."
שבת חול המועד נראה כשיא של קדושה באמצע תקופה המגודרת בשני קצויה על ידי קדושת החג, ואשר תקופת הביניים שלה שייכת כביכול לשני עולמות הסותרים זה את זה, גם חול, וגם מועד. מה שאנו לומדים מכך הוא שאין אנו חיים בעולם חד ערכי. המציאות היא מורכבת, וכפי שיש דרגות בקדושה, כך יש דרגות ומדרגות בהשגחתו ית' כדי שלא ידח ממנו נדח ושהכל על מקומו יבוא בשלום.
וזה אכן תלוי בהתנהגותו של האדם. התורה נקראת "דרך". ומבחינה זו גלויים דרכי ד': הם דרכי התורה. אבל כפי שהנסתרות לד' אלקינו והנגלות לנו, כך גם דרכיו נראים כנסתרים. מעשיו של האדם הם הם המסתירים את דרכיו. אבל שלא נטעה: ספר איוב כבר העיד על כך שסברתם הפשטנית של חבריו של איוב אינה נכונה. איוב יודע וגם אנו בדורותינו יודעים זאת. שבת חול המועד הוא זמן אשר בו מתאחדים כל הזמנים ולכן הוא מסוגל במיוחד למפגש המיוחד הזה בין ההשגחה האלוקית הפרטית ובין החופש המוחלט של הרצון האנושי. ובכך להביא לאיחוד המידות ולהשלמתן.