אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה.
היא שציוונו להבעיר אש על המזבח בכל יום תמיד, והוא אמרו יתעלה 'אש תמיד תוקד על המזבח', וזה לא יתכן אלא במה שצוה להתמיד להשים עצים בבקר ובין הערבים, כמו שנתבאר בב' מיומא ובמס' תמיד. ובביאור אמרו אף על פי שהאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט. וכבר התבארו דיני מצוה זו בד' מיומא ושני מתמיד, כלומר מצות מערכת האש אשר יעשו בכל יום במזבח.
הטהרה מוכרחת להיות באה מתוך ההשפעה של השכל ושל הרצון. יסוד אור השכל במקורו הוא הדבור האלהי, אשר אוהל מועד הוא נוסד עליו. "אוהל מועד אשר אועד לך שמה". והמזבח הוא מקור העלאת הרצון, יסוד ההקרבה, "לרצון לפני ד'". ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח.
את הצמאון האלהי, הבוער וסוער בשלהבת עזו בלב, אסור לכבות. אם כל המכבה גחלת מעל המזבח הגשמי, עובר הוא בלאו של 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה', קל וחומר המכבה גחלת רוחנית עליונה מעל גבי המזבח הרוחני, המלא חיי קודש, הלב הישראלי.
אמנם צריכים תמיד להוסיף אש מן ההדיוט, בשכל טוב, בחכמה ובבינה, באור תורה ונר מצוה, כדי שתהא השלהבת עולה ומתרוממת, עולה ומוסיפה כח וגבורה, בכל הדרגות של החיים, מרום רקיעא עד ארעית תהומא.
ומצאתי כתב יד של האלהי מהר"מ קורדוורא ז"ל שכתב וזה לשונו, למדני זקן אחד לבטל המחשבה, יאמר פסוק זה הרבה פעמים, 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'. ובעיני פשוט שזה הזקן היה אליהו הנביא, ולרוב ענוותנותו של הרב לא רצה לגלות. על כן יהא נזהר בזה במי שנפל בלבו מחשבת און או מחשבת הבל שיאמר הפסוק הנ"ל הרבה פעמים.
את האש מן השמים יש לקשור ולחבר לאש הבאה מן ההדיוט, ואת האש מן ההדיוט יש לרומם בקישורה אל אש התמיד מן השמים, ובכך נבנית השלמות.