''ולא יזח החושן מעל האפוד'' - לפרשת תצווה

ולא יזח החשן מעל האפוד.

ונתת אל חשן המשפט את האורים ואת התמים והיו על לב אהרן בבאו לפני ה' ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד.

חושן מכפר על הדינין דכתיב 'ועשית חושן משפט'. אפוד מכפר על עבודה זרה דכתיב 'אין אפוד ותרפים'.

משה רבנו ע"ה, בתפסו אתו את כח המשפט, בתחלת יסודו באומה, העלה את כל ערכי המשפט עד סוף כל הדורות לאותו התוכן האלהי שמשפטי ישראל באים אליו, ודרישת אלהים באה יחדו עם המשפט הישראלי. "כי יבא אלי העם לדרש אלהים, כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו. והודעתי את חקי האלהים ואת תורותיו". ודרישת אלהים של המשפט נשארה סגולה ישראלית, שהיא מתגלה באופי האלהי הכולל עולמי עד וזורח בארץ ישראל, בארץ חבל נחלתו, מקום האורה של סגולת הקדש.

המינות הפקירה את המשפט, תקעה עצמה במדת הרחמים והחסד המדומה הנוטלת את יסוד העולם והורסתו.

כוחות המתגלים בעולם בצורות מסומנות, ציורים המתגלים בנפש בתוארים מיוחדים, אינם באים מתוך האפס לידי מציאות, אלא הם יורדים מתוך מעלה עליונה במציאות, שמתוך גבורתה ועשרה אין כל תואר יכול לסמנה, למידה מוגבלה המחשיכה את אורם ומתוך כך הננו חשים ואתם בדמות כוחות פרטיים, ציורים מפורטים, ואותיות בולטות ומצטרפות.