'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו באו', שקולים הן ישראל כצבא השמים. נאמר כאן שמות ונאמר בכוכבים שמות שנאמר (תהלים קמ"ז) 'מונה מספר לכוכבים לכלם שמות יקרא', אף הקב"ה כשירדו ישראל למצרים מנה מספרם כמה היו, ולפי שהם משולים לכוכבים קרא שמות לכולם, הדא הוא דכתיב 'ואלה שמות בני ישראל וגו''.

בוא וראה, כתוב, 'המוציא במספר צבאם', שכל הצבאות והמחנות והכוכבים, הקב"ה הוציאם כל אחד ואחד בשם, איש מהם לא נעדר. בכל הכוכבים והמזלות של כל הרקיעים נתמנו נגידים ופקידים לשמש העולם, כל אחד ואחד כראוי לו, ואין לך עשב קטן בכל העולם, שאינו שולט עליו כוכב ומזל ברקיע, ועל כוכב ההוא יש ממונה אחד המשמש לפני הקב"ה כל אחד ואחד כראוי לו.

כל הכוכבים שברקיעים, כולם משמשים על עולם הזה, וכולם ממונים לשמש כל דבר ודבר לאותם שבעולם הזה. ואינם צומחים ואינם גדלים, עשבים ואילנות ודשאים ועשבי השדה, חוץ במראה הכוכבים העומדים עליהם ונראים עליהם פנים בפנים, כל אחד ואחד כמו שראוי לו.

ובשמות רבה (מ"ח, א') 'לכולם בשם יקרא' וכתוב אחד אומר 'לכולם שמות יקרא' כיצד יתקיימו שני כתובים אלו, אלא כשהקב"ה מבקש לקרותם כאחד הוא קורא לכולם שם אחד, וכשהוא קורא לכל אחד ואחד בשמו הוא קורא אותו מיכאל, גבריאל, לכן נאמר 'לכולם שמות יקרא'. עד כאן.

ונראה שאין כאן סתירה בין המדרשות. והיינו כי הנהגה הטבעית היא כאשר כל כח וכח משמש למה שנתייסד אליו וזהו ענין שקורא לכל אחד ואחד בפני עצמו. אבל שידוד הטבע הוא כאשר יתמזגו כוחות הפכיים ושונים בנושא אחד כענין אש המחמם יקרר וכיוצא. וזה נקרא לקרותם כאחד שכאשר קורא לכח מחמם ועושהו כח מקרר הרי קרא לשני כוחות כח המחמם וכח המקרר. ואז 'לכולם בשם יקרא' בשם אחד כי אינו מייחד להם שמות שיהיה לשני הכוחות הנפרדים בשמותם רק בשם אחד יקרא שהכח המחמם עצמו משנהו לכח מקרר וכאשר אמרנו.

כפי שהמדרש לומד, בעניינים אלה נמשלו ישראל לכוכבים. לכל אחד מישראל יש הופעה פרטית, כאישיות נפרדת העומדת לעצמה. אולם, כך אין אפשרות להשפיע ולתקן בעולם. השמות בהם נקראים ישראל, העובדה כי נשמת ישראל אחת היא, המופיעה בעולם בגופים נפרדים[4], נותנת יכולת להמשיך שפע אלוקי אל העולם, לבנות ולתקן.


[1] שמות רבה פרשה א', ג'.

[2] תרומה קע"א ע"ב בתרגום הסולם.

[3] 'שיחת מלאכי השרת', בליקוטים שבסוף הספר, ועי' בדברי הרמח"ל באדיר במרום עמ' קכ"ט, המבאר את פנימיות הדברים.

[4] תניא פרק ל"ב.