ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים.

'וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקנים הוא לו ועשה לו כתונת פסים'. ר' אלעזר פתח, ואמר, 'לך עמי בא בחדריך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם'. 'לך עמי בא בחדריך', בוא וראה, כמה אהב הקב"ה את ישראל, ובשביל האהבה שאהב אותם מכל העמים עובדי עבודה זרה, הזהירם ורצה לשמרם בכל מה שעושים.

ועל זה, 'לך עמי בא בחדריך', שפירושו הסגר את עצמך בחדריך, 'וסגור דלתך בעדך', היינו שלא יתראה בפני המשחית. 'חבי כמעט רגע עד יעבור זעם', כי אחר שעבר הדין, אין עוד רשות למשחית להזיקו.

בוא וראה, שהקב"ה בשביל האהבה שאהב את ישראל, וקרבם אליו, כל שאר העמים עכו"ם שונאים את ישראל, משום שהם מתרחקים מקב"ה, וישראל קרובים.

בוא וראה, בשביל האהבה שאהב יעקב את יוסף יותר מאחיו, אף על פי שהיו כולם אחים, מה כתוב, 'ויתנכלו אותו להמיתו'. כל שכן העמים עכו"ם לישראל.

בוא וראה כמה גרמה אהבה ההוא שאהב אותו יותר מכל אחיו, גרמה ליוסף שיגלה מאביו, ואביו הגלה עמו, וגרם גלות להם אל השבטים, וגרמה אל השכינה שהוגלתה ביניהם, ואף על פי שנגזרה גזירה בברית בין הבתרים. ובארוה, שבשביל כתונת פסים שעשה לו יותר מלאחיו, מה כתוב, 'ויראו אחיו וגו' וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום'.

כי בחינת יוסף היה להיות קדוש ונבדל בלתי לה' לבדו, כמו שכתוב 'נזיר אחיו'. ובחינת יהודה היה להביא הקדושה גם בעניני עולם הזה כמו שכתוב 'ואל עמו תביאנו' כו'.

יסודות התורה הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית. והפרטים רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו...

מתוך כך נראה, שלשנאת האחים את יוסף ישנם שני פנים, גלוי ונסתר. בצורה גלויה, המופיעה בדרשת הגמרא ובסיום דברי הזוה"ק[8], השנאה היתה תוצאה של כתונת הפסים שניתנה ליוסף. יתכן שהאחים תלו את שנאתם בסיבה זו. אולם, ההבנה הפנימית והנסתרת, המופיעה בדרשת הזוה"ק, היא שהשנאה נבעה מעצם מעלתו העליונה של יוסף, שהביאה לקרבה מיוחדת בינו ובין יעקב, והכתונת היתה הגנה שבאה כתוצאה מן השנאה.

[1] י' ע"ב.

[2] קפ"ב ע"א בתרגום הסולם.

[3] כך מובא בפירוש "ידיד נפש" לזוה"ק.

[4] וישב, שנת תרל"א.

[5] שמונה קבצים, קובץ א', תתע"א.

[6] תנחומא וישב, ח'.

[7] בראשית מ"ב, ו'.

[8] הזוה"ק מקדים לדברים אלה את המילה "ואוקמוה", שבדרך כלל מציינת דרשה נגלית, שלאחריה מביא הזוה"ק את ההבנה הפנימית של הענין. כאן מופיע הביטוי "ואוקמוה" בסוף הדרשה, אך נראה שאף כאן כוונתו לדרשה נגלית.