סוכה ישנה, בית שמאי פוסלין, ובית הלל מכשירין. ואיזו היא סוכה ישנה, כל שעשאה קדם לחג שלשים יום. אבל אם עשאה לשם חג, אפלו מתחלת השנה - כשרה.
תני צריך לחדש בה דבר. חברייא אמרו טפח ר' יוסה אומר כל שהוא. מאן דאמר כל שהוא ובלבד על פני כולה.
תני - בבריתא, "צריך לחדש בה דבר". לבית הלל דמכשרי אף בשעשאה סתם קודם לשלושים יום, מכל מקום צריך לחדש איזה דבר מקודם החג, שיהא ניכר שסוכה זו למצות החג.
חברייא אמרי טפח - צריך לחדש, ור' יוסה אמר אפילו כל שהוא.
מאן דאמר כל שהוא וכו' - כלומר הא דקאמר כל שהוא, ובלבד אם עושה החידוש על פני כל הסוכה, בהא סגי (=בזה מספיק) אף בכל שהוא, אבל אם אינו עושה אלא במקום אחד, מודה ר' יוסה דבעינן טפח.
סוכה ישנה דהיינו שעשאה קודם שיכנסו שלשים יום שלפני החג כשרה ובלבד שיחדש בה דבר עתה בגופה לשם החג ואפילו בטפח על טפח סגי אם הוא במקום אחד ואם החידוש על פני כולה סגי אפילו כל דהו.
העושה סוכה לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות סוכה. לאחרים לעשות לו סוכה לשמו. נכנס לישב בה אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לישב בסוכה. משהוא מברך עליה לילי יום טוב הראשון אינו צריך לברך עליה עוד. מעתה העושה לולב לעצמו אומר ברוך אשר קידשנו במצותיו וציונו לעשות לולב. לאחר לעשות לולב לשמו. כשהוא נוטלו אומר על נטילת לולב ואשר החיינו. ומברך בכל שעה ושעה שהוא נוטלו. העושה מזוזה לעצמו אומר לעשות מזוזה. לאחר לעשות מזוזה לשמו. כשהוא קובע אומר ברוך אשר קדשנו במצותיו וציונו על מצות מזוזה העושה תפילין לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות תפילין. לאחר לעשות תפילין לשמו. כשהוא לובש אומר על מצות תפילין. העושה ציצית לעצמו אומר ברוך אשר קדשנו במצוותיו וציונו לעשות ציצית. לאחר לעשות ציצית לשמו. נתעטף אומר על מצות ציצית.
כל מצוה שעשייתה היא גמר חיובה מברך בשעת עשייה, וכל מצוה שיש אחר עשייתה צווי אחר אינו מברך אלא בשעה שעושה הצווי האחרון. כיצד, העושה סוכה או לולב או שופר או ציצית או תפילין או מזוזה אינו מברך בשעת עשייה "אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות סוכה או לולב או לכתוב תפילין" מפני שיש אחר עשייתו צווי אחר, ואימתי מברך בשעה שישב בסוכה או כשינענע הלולב או כשישמע קול השופר או כשיתעטף בציצית ובשעת לבישת תפילין ובשעת קביעת מזוזה.
תנו רבנן 'ואספת דגנך' מה תלמוד לומר, לפי שנאמר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך', יכול דברים ככתבן, תלמוד לומר 'ואספת דגנך' הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל. רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה, אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר 'ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו'', ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר 'ואספת דגנך'.
נראה לעניות לדעתי ר' ישמעאל נמי לא אמר מקרא 'ואספת דגנך' אלא בארץ ישראל ורוב ישראל שרויין על אדמתן, שהעבודה בקרקע גופה מצוה משום יישוב ארץ ישראל ולהוציא פירותיה הקדושים, ועל זה ציותה התורה 'ואספת דגנך', ובועז זורה גורן השעורים הלילה משום מצוה, וכאילו תאמר 'לא אניח תפילין מפני שאני עוסק בתורה', הכי נמי לא יאמר 'לא אאסוף דגני מפני עסק התורה', ואפשר אפילו שארי אומנויות שיש בהם יישוב העולם הכל בכלל מצוה, אבל כשאנו מפוזרים בעוונותינו הרבים בין אומות העולם וכל שמרבה העולם יישוב מוסיף עבודת ה' חורבן, מודה ר' ישמעאל לרשב"י.
זהו עניינה של ארץ ישראל, המשפיע על הבנתנו את המצוות בכלל, ומצוה הסוכה בפרט.