"עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות, ואלו הן, פי הארץ, ופי הבאר, ופי האתון, והקשת, והמן, והמטה, והשמיר, והכתב, והמכתב, והלוחות. ויש אומרים, אף המזיקין, וקבורתו של משה, ואילו של אברהם אבינו. ויש אומרים, אף צבת בצבת עשויה" (אבות ה, ה)
שלושת הדברים הראשונים המופיעים במשנה זאת שייכים לשלושת הפרשיות בהן אנו נמצאים כעת: פי הארץ לפרשת קרח, פי הבאר לפרשת חקת שהיא פרשתנו השבוע ופי האתון שייך לפרשת בלעם. ישנה שאלה שלא נדון בה אבל ראויה היא לעיון: מדוע לא נאמרו הדברים לפי סדר הופעתם בתורה? אנחנו נדון כמובן בעניינא דיומא, היינו פרשת בארה של מרים.
"ויבאו בני ישראל כל העדה מדבר צין בחדש הראשון וישב העם בקדש ותמת שם מרים ותקבר שם: ולא היה מים לעדה ויקהלו על משה ועל אהרן" הדבר הראשון הנלמד מפסוק זה הוא העיתוי שלו. מדכתיב "כל העדה" לומדים אנחנו שמות מרים היה אחרי תום "העדה הרעה" אשר עליה נגזר "במדבר הזה יתמו ושם ימותו".
כל העדה, כותב רש"י, "עדה השלמה שכבר מתו מתי מדבר ואלו פרשו לחיים". שלא נחשוב, קודם כל שמפני גזרת המרגלים מתה מרים, אלא גם היא היתה שייכת לאלו שפרשו לחיים שאין משמעות הביטוי שלא ימותו לעולם אלא שיש להם חלק לעולם הבא (עיין סנהדרין פרק י משנה ג).
הרי שבלי התראה דלגה פה התורה על משך ל"ח שנה שעשו בני ישראל במדבר, שנים שמלבד פירוט המסעות אין אנו יודעים עליהן כלום, שהרי אין התורה מדברת אלא למי שיש לו חיבור עם ארץ ישראל שאין נבואה אלא בארץ או על אודותיה או על אודות יושביה או המצפים לישועתה.
היות והבאר היה מתהלך עם ישראל במדבר בזכותה של מרים, נסתם פי הבאר כשהיא מתה ולכן "לא היה מים לעדה", וכפי שמביא רש"י: "מכאן שכל מ שנה היה להם הבאר בזכות מרים." מן התלונות אשר נגרמו ע"י סתימת פי הבאר וחסרון המים אנו לומדים שלא השתנתה צורת העם ובאי הארץ יודעים להמשיך במסורת יוצאי מצרים ואף לומר: "ולמה העליתנו ממצרים"! כמו כן בהמשך הפרשה יוסרו ענני הכבוד בעקבות מות אהרן ובא הכנעני מלך ערד וילחם בישראל וישב ממנו שבי שאין ענני כבוד להגן עליהם. ובהתלונן שוב העם באותו סגנון "למה העליתונו ממצרים למות במדבר כי אין לחם ואין מים" - ואם תאמר: אבל יש לכם המן, הרי - "ונפשנו קצה בלחם קלוקל". מיד: "וישלח ד בעם את הנחשים השרפים וגו" שאין ענני כבוד.מה טיבו ומה טבעו של פי הבאר שאינו ככל הנסים האחרים המתרחשים בעולם אלא שייך כביכול לסדר מציאות מיוחד הנקרא "דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות". אנו מבינים דרך כלל ביטוי זה כבא לומר שנבראו "ברגע האחרון". אבל לאמיתו של דבר, מבחינת ד היודע לכוון את העיתים כחוט השערה כפי שכתוב אחד אומר "בחצות הלילה" כשד דיבר ומשה אמר "כחצות הלילה" "קסבר שמא יטעו אצטגניני פרעה". אם כן מבחינת ד אין כביכול שום הבדל בין מה שנברא ביום הששי בו ביום לבין מה שנברא בין השמשות. אבל לגבי האדם, בין השמשות הוא בבחינת ספק יום ספק לילה, ולכן דברים אלו שייכים גם לבחינת העולם הזה, עולם הטבע אשר כמנהגו נוהג על פי חוקות שמים וארץ התלויים בברית יומם ולילה, וגם לבחינת מעין העולם הבא את שבת המלכה". הם שייכים לעולם הניסי המתגלה בטבע, בין אם יהיה זה כתופעה חד- פעמית כפי הארץ או פי האתון, או ממושכת כפי הבאר או המן או אפילו מתמדת כמו המטה והלוחות, הכתב והמכתב. התלונות המתלוות להעלמות הבאר מגלות את המבוכה אשר מתעוררת כשחזון העולם הבא נסתם כביכול ממציאות העולם הזה ההופך אז להיות עולם ללא טעם וללא משמעות ואם כן אין הבדל בין מצרים לבין כל מקום אחר ולפחות במצרים החיים היו נסבלים כי לא היו ציפיות מעבר ל"סיר הבשר". פי הבאר אשר ממנו שואבים מים חיים מהם ישקו הרועים את צאן מרעיתם הוא אחת הבחינות דרכן מתגלה התורה בעולם, היא הבחינה הנשית של התורה של אשת חיל אשר תורת חסד על לשונה, המים המתוקים הממתיקים את הדינים הקשים. כאשר נעלמת הבחינה הזאת של התורה מן העולם ונשארים לה חלילה רק פנים זועפות של חוקה ללא טעם - אפילו חוקה זו מבטיחה הטהרות מטומאת מת, מטומאת המיתה המכחישה את אמיתת החיים - הרי היא יבשה כביכול ללא לחלוחיות חיים. ישנה דרישה מתמדת מהעם לתורת חיים אשר אין לה תחליף ואשר צריכה לצאת מהצור ע"פ הדיבור דוקא ולא ע"פ הכאה במטה כי ע"פ הדברים האלו כרת ד ברית עם ישראל