ההצטרפות המאוחרת של האיחוד הלאומי לממשלת שרון, כמו גם כמות המנדטים המאכזבת שהשיגה הרשימה בבחירות, לעומת הליכוד, מעלה הרהורים נוגים על מעמדו של הימין האידיאולוגי בתוך המחנה הלאומי. בליכוד לא כל כך סומכים על אנשי האיחוד הלאומי. בשביל שרון, הענקת נדוניה קואליציונית נדיבה לליברמן, היא מימון טיפולי פוריות למפלגה עם נטייה להפלות. אמנם האמירה שלא ניתן לבנות ממשלה על האיחוד הלאומי היא מוגזמת ומקוממת, אבל מצד שני, גם לא ניתן להתכחש לעובדה שיש בה צד של אמת, ואנשי האיחוד הלאומי רכשו אותה ביושר, לפחות פעמיים בתקופת כהונתה של הממשלה האחרונה. הפעם הראשונה הייתה הפרישה המוקדמת מידי שלהם, מממשלת האחדות, פרישה שהתגלתה כ'יציאת צדיק' שלא הותירה כל רושם, (ומכך בדיוק חשש בני אלון, שהעדיף אז להישאר בממשלה). הפעם השניה הייתה נאום המסטיק של ליברמן, לאחר פרישת העבודה מהממשלה, שהתגלה כנאום מיותר, שנאמר בעיתוי לא מוצלח, ורק העניק תירוץ מצוין לשרון להקדמת הבחירות. ברור לגמרי שהימין האידיאולוגי לא צריך לוותר על האידיאולוגיה שלו, וליישר קו עם כל פזילה שמאלה של שרון, אבל מצד שני, הוא כן צריך ללמוד לסגל לעצמו התנהלות זהירה יותר, והסתכלות ארוכת טווח, אם הוא רוצה שלא יתייחסו אליו כמסטיק, אלא כשותף אמיתי. בעניין הזה נשאר רק לקוות, ששר התחבורה החדש לא ימהר לסלול לעצמו דרך מילוט מהממשלה החדשה, וששר התיירות החדש-ישן לא יישב בממשלה כתייר.
דבר נוסף שחסר לאיחוד הלאומי - ושחסרונו גם מנע ממנו להוות גשר בבניית ממשלת הימין-שינוי - הוא קיומה של משנה סדורה וברורה, בנושאים שאינם מדיניים-ביטחוניים. לגמרי לא ברור מהי משנתו של האיחוד הלאומי בנושאי דת ומדינה, מה האג'נדה החברתית שלו, ומהי משנתו הכלכלית. האם העובדה שלא נשמע קולם של רבני תקומה, בכניסתם של חברי הכנסת הנדל ואריאל לממשלה, מלמדת על כך שהם שלמים עם ההסכם שנחתם בין שינוי והמפד"ל?. הימצאותן המשותפת של שינוי והמפדל בממשלה, הביאה לכך שקווי היסוד של הממשלה החדשה לא עוסקים רק בנאום הרצליה, אלא גם בפתיחת הקניון של הרצליה בשבת, וקולם של ליברמן ושותפיו בסוגיה זאת, לא נשמע. האמירה היחידה כמעט של האיחוד הלאומי, במערכת הבחירות, הייתה 'לא למדינה פלשתינית', אבל מה בדבר המדינה היהודית?.