בפרשתנו נאמר: "ויאמר משה אל בני ישראל, ראו קרא ה' בשם בצלאל... בן חור... וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה" (ל"ה ל-לא). ומוסבים הדברים כלפי מה שנאמר בפרשה שלפני כן "וידבר ה' אל משה לאמר, ראה קראתי בשם בצלאל... ואמלא אותו רוח אלהים וכו'"(ל"א ב). ויש להבין מה גדר הראִיה שצוה ה' למשה, ואחרי כן לכל קהל ישראל , ולשם מה באה ההדגשה פעמיים על כי כשרונותיו של בצלאל כולם מתנה שחנן ה' אותו, בהם?.
מסביר זאת בעל העמק דבר:
"[ראו]- התבוננו על מעשה המשכן, שאינו כמו פלטין של מלך שהוא חול, ומי שרוצה לעשות אותו ע"י הכשר ידיעה במלאכה קודם שבא לעשות הרי הוא עושה. אבל לא כן המשכן שהוא קודש, ויש בו דבר סגולה, וכמו התורה שלא ניתנה אלא ע"י משה, וכהונה ע"י אהרן, כך המשכן לא היה אפשר להעשות ע"י שום בעל מלאכה היותר גדול בעולם אלא ע"י בצלאל, ולא משום שהיה תחלה אומן גדול, אלא שהקב"ה מלא אותו עתה ידיעה הנצרכת לזה. ומזה ראוי להתבונן גדולת וקדושת הבנין, וא"כ ראוי להזהר בו". (בהרחבה עיין מדרש רבה, שמות מ, ב)
ללמדנו, שהאישים הנזכרים בתורה אינם אנשים רגילים אשר התחברו לתפקידים במקריות, ואחרים אף הם יכולים היו לעשותם במקומם. אלא שכל איש ואיש יועד ונברא לאותה השליחות האלוקית שאותה הוא היה צריך למלא; משה בתורה, אהרן בכהונה, ובצלאל בבנית המשכן. ולכך, לבנית המשכן נדרשת הכשרה אלוקית ולא כשרון אומנותי טבעי בלבד.ונראה שכך הוא גם ההבדל בין נפשות ישראל כולן לבין שאר משפחות האדמה.
הרבה כשרונות טבע ה' בבריאה ובאנושות; בעלי מלאכה, מומחים בתחום הרפואה, המדע, וכל חכמה שהיא. אבל ישראל שהם קודש, בהם נטע ה' הכנה לידיעת חכמת התורה , הכהונה, והמקדש, בנוסף לשאר הכשרונות הטבעיים שבכל אחד.
בישראל אין תחליף לכשרון שבכל אחד ואחד,בכל חכם וחכם, ובכל תלמיד ותלמיד, ומה שמאיר זה לא מאיר זה, ומה שחידש אחד- לא ימלא השני. וכמו שחכמי הדורות ביחד בנו את התורה כולה -המשנה, התלמוד, ההלכה, הקבלה והמחקר. כך גם לדורות לא תצטייר לנו שלימות אם יחסר לנו אחד מהחכמים שהיו בדורות.
ולפי זה צריך כל אחד לדעת שכשרון שלא הושלם ומומש, הוא ההיפך מ-"ראו קרא ה' בשם בצלאל" וכל בעל כשרון שבמקום למלא את ייעודו , פונה והולך לאותם תחומים שגם אחרים יכולים למלא -מפסיד את מה שבשבילו נברא.
אומר המדרש - הה"ד "טוב שם משמן טוב ויום המוות מיום הוולדו" כמה הולך שמן טוב- מקיטון לטרקלין (כלומר מרחק קצר). ושם טוב- הולך מסוף העולם ועד סופו. "ויום המוות מיום הוולדו" - יום מיתתו של אדם גדול מיום לידתו. למה? שביום שנולד בו- אין אדם יודע מה מעשיו, אבל כשמת מודיע מעשיו לבריות... (שמות רבה, ויקהל)
יהי רצון שתהיה ספינתנו יוצאת בשלום מיָם החיים ונדע להיות מנהיגים את חיינו, בדרך שבה נעשה את רצון מי שבראנו - באמת.
* הרב עוזיאל כהן - חוקר ב"מכון לרבני ישובים" ,קרית ארבע - חברון