כתוב במגילה: "הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר"[1] (אסתר ג, ז).
אומרת הגמ': "תנא כיון שנפל פור בירח שמת בו משה רבן - שמח" (מגילה יג ע"ב). והוא לא ידע שבז' אדר מת משה רבנו עליו השלום ובז' אדר נולד משה רבנו ע"ה. צריך להבין את דברי חז"ל: למה הוא שמח על תאריך המוות דווקא? ועוד, למה דווקא זה של משה רבנו? המהר"ל בספרו אור חדש (עמ' קלד) מבאר זאת בפירוט:
שמחת המן על תאריך מותו של משה רבנו
הקדמה: כל המציאות שלנו תחת השמש היא "עולם הזמן". כלומר, כל מה שאנחנו מכירים הוא מוגבל בזמן - כל דבר בעולם יש לו התחלה ויש לו סוף על ציר הזמן[2], וכמו כן הוא גם מושפע מהמזלות הקבועים בגלגל השמש[3]. המן חיפש על ידי הגורל את הזמן שבו מתאים להיות הסוף של עם ישראל, כי חשב שמסתמא כמו שיש להם התחלה - כך יהיה להם גם סוף. ואם ניסן הוא התחלת עם ישראל אז אדר הוא הסוף שלהם, והסוף הוא הזמן שאפשר לכלות בו דבר, לעומת שעת השיא שבה אין אפשרות כזו[4]. העובדה, שחודש אדר עלה בגורל, שימחה אותו משום שאם סופו של משה, רבן של ישראל, היה בו - סימן הוא שגם סופם של ישראל יהיה בו.
משה רבנו שורש נשמות כל ישראל
למה דווקא משה? אומר המהר"ל: "ונפל הגורל בחודש הזה לומר כי בזה החודש הוא סוף ישראל ולכך מת בו משה רבן שהוא נחשב צורת ישראל", משה רבנו הוא לא אישיות פרטית של אדם גדול מאוד אלא כמו שחז"ל אומרים: "שקול משה כנגד כל ישראל"[5] (מכילתא שמות י"ח א), משה רבנו הוא נשמה כללית שכוללת את הצורה הרוחנית של כל עם ישראל, כלומר- כח התורה של כל עם ישראל. אם אתה רוצה לדעת מי הוא עם ישראל - תסתכל על משה רבנו[6] - שממנו מתפשטים תה"ח שבכל הדורות, וכן כל מי שדבק בתורה משתלשל ממשה רבנו, ובעצם - כל ישראל.
הטעות בה טעה המן - "ישראל דקדשינהו לזמנים"
אמנם גם עם ישראל הוא כמו כל דבר בעולם שנתון בתוך מסגרת הזמן, אבל לעם ישראל ניתנה גם היכולת לקדש את הזמן, כלומר - לקשר את מציאות הזמן למציאות האין סוף, אל החיים האלוקיים. ולענינינו: חז"ל אומרים "והוא לא ידע שבז' באדר נולד משה רבנו ע"ה". משה נולד ונפטר באותו יום, יש כאן סגירת מעגל המצביעה על שלימות כמו כדור שהוא שלם בכך שהוא סגור[7]. - כאן הטעות הגדולה של המן, כי לפי מה שאמרנו, מות משה לא רק שאינו מורה על חסרון אלא להיפך, המוות המיוחד של משה[8] מורה דווקא על שלימותו (שהסוף וההתחלה מחוברים אצלו)[9], וכל שלימות מקושרת אל ה' יתברך כי הסוף מתחבר בה אל ההתחלה ("ההתחלה" במובן המוחלט שלה = ה' ית') וממילא אין לה סוף כי היא מחוברת אל מציאות החיים האלוקיים האין סופיים. וכך זה גם אצל כל עם ישראל: כמו שהתחלתם (בניסן) היא מה' יתברך כך סופם הוא מה' יתברך, וכאמור - בעצם אין כאן סוף כי מיד אחרי אדר בא שוב ניסן, סוף המחובר אל ההתחלה.
ולכן אי אפשר להשמיד את כל עם ישראל כי אין לו סוף כלומר אין לו נקודת זמן סופית- כי עם ישראל בשלימותו מקושר בעצמו ומקשר את הזמן למציאות האלוקית שאין לה סוף, ולכן בחודש זה כל מחשבותיהם של שונאי ישראל (למצוא סוף לעמ"י) מתהפכים לטובה (התקשרות להתחלה ולאין סוף)[10].
פורים לא יבטל
על פי יסוד זה (שנס פורים הוא בקישור של הסוף אל ההתחלה) מסביר המהר"ל מאמר חז"ל אחר: "אם כל המועדים בטלים, ימי הפורים לא יהיו בטלים" (מדרש שוחר טוב משלי ט, ב). יש הבדל מהותי בין כל המועדים לבין פורים. כל המועדים הם זכר ליציאת מצרים[11] שהיא רק התחלת עם ישראל וא"כ המועד מקשר אל ה' יתברך רק ע"י ההתחלה, ובכך אינו שונה משאר כל הנבראים שקישורם לבורא הוא רק מצד ההתחלה שלהם. ולכן כמו שלכל הנבראים יש סוף, כך גם למועדים יש סוף. אבל פורים מתייחד במימד השלימות שבו, בהתקשרות שלו אל ה' גם ע"י הסוף[12]. לכן פורים לא עומד כנברא ככל הנבראים העומדים בפני עצמם אלא הוא עומד אך ורק מצד ה' יתברך המעמיד אותו, זהו נס הצלה שמתחילתו ועד סופו תלוי בה' יתברך.
חייב איניש לבסומי
זוהי הסיבה גם לחיוב המיוחד לפורים: "לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" (מגילה ז ע"ב). צריך לסלק את השכל, לסלק את ה"אני" שלנו, לסלק את המחשבות שהדברים פועלים מצד עצמנו- מכיוון שגם גאולת ישראל של אז וגם גאולת ישראל העכשווית מתחילות בה' ואין להן סוף אלא הן אין סופיות. לכן דווקא בפורים אורו של משיח זורח ללא שיעור וללא גבול.