חנוכה הוא החג הראשון שנקבע לגמרי מכח תורה שבע"פ. פורים שנקבע ע"י אנשי כנסת הגדולה עדיין שייך בכל זאת לעולם ולעידן הנבואה, לסופו - נוגע ואינו נוגע - ולכן מגילת אסתר נתנה להכתב. נס חנוכה לא ניתן להכתב. הוא נשאר כולו בבחינת תושב"ע ואין אפילו מסכת חנוכה בעוד שיש מסכת מגילה. רק בדרך אגב דן התלמוד בעניין בסוגיא של השמנים והפתילות הכשרים להדליק נר שבת. ושם נשאלת בכמה אופנים השאלה: מאי חנוכה? ולפני שאנו מסוגלים לשמוע את התשובה, עלינו להבין את השאלה.
בעל הניסים עיקר ההודיה הוא על כך שמסר הקב"ה גיבורים ביד חלשים, רשעים ביד צדיקים וכו' ועל הדלקת נרות בחצרות קודשך לא מוזכר שום נס רק שבאו אלה להלל ולהודות לשמו הגדול ית'.
ומכאן הצדקה לגרסת הסוגיא שמביא רב אחאי גאון בשאילתות: מאי נר חנוכה? היינו מדוע החליטו להנציח את האירוע דווקא ע"י שמן ונר? על זה באה התשובה הידועה של פח השמן החתום בחותמו של כהן גדול שהדליקו ממנו שמונה ימים ולשנה הבאה קבעום וכו'.
נס זה נבחר כמביע יותר מכל דבר אחר את מהות עניין חנוכה משום שהוא התרחש בסוף, אחרי המלחמה והנצחון וגילה שהכל היה נס. הוא מאחד ומכליל הכל לחטיבה ניסית אחת כמו שבשבת נכללים ששת ימי המעשה ולכן בו בשבת נאמר "ויכל אלקים ביום השביעי את כל מלאכתו" שהכל הפך להיות כלל אחד יחד עם השבת.
זהו ההבדל בין יון לישראל. יון אינו יודע להבדיל בין קודש וחול והופך הכל לחולין. יפיפותו של יפת שהיא כולה חיצוניות בלי תוכן (ראה את החורים שבמקום העינים בפסלים היוונים הקלאסיים: יופי מת) יכולה להתגבר על ההיכל ולטמא אותו טומאת אוהלים, גפי שאומר המהר"ל שליון כח על ההיכל שהוא בחינת הקודש משום שמספרו של היכל עולה בגימטריא לס"ה בעוד יון עולה בגימטריא לס"ו; אבל פח שמן חתום בחותמו של הכהן הגדול שהוא בבחינת קודש הקודשים הוא מעבר לפגימתו של יון. כי הקודש הוא בחינה של מתנגד לחול שמצריך הבדלה בגלל ראייתנו הסובייקטיבית, בעוד קודש הקדשים הוא הבחינה בה מתאחד החול והקודש ומתברר שבעצם הכל קודש וגם החול משרת את הקודש.
בזה טמון סוד נצחון חנוכה היינו סוד נצחיותה של חנוכה - נצח ישראל אשר לא ישקר - ולא עצרת זכרון על נצחון צבאי אשר לעולם אינו מחזיק מעמד מעבר לשלושה דורות, עד שקיימים עדיין עדי ראייה היודעים לספר את הסיפור. אחר כך באים סיפורי גבורה חדשים וצרות חדשות המשכיחות את הראשונות.
קודש הקודשים הוא פנימיות. החשמונאים ידעו למצוא את הנקודה הפנימית. מבודדים שודאי נחשבו בזמנם כמיעוט של פרובוקטורים המפריעים לשקט ולשלום, פרימיטיבים שאינם מבינים את התרבות המערבית הנאורה של יון. אולם באמונתם הגדולה שהיא מעבר לשכל הפשוט הרואה רק את מה שמול עיניהם ידעו להתרומם ולראות את המכלול הכללי שמעל הטבעי: האדם שייך מצד גופו לעולם הטבע אולם מצד נשמתו לעולם הקודש, ובאיחודם יחד בנפשו הוא מתעלה ומעלה איתו את העולם כולו.