פעולה לשבט נבטים בנושא אחדות.
בפעולה זו ניגע בקשר המיוחד שיש בעם-ישראל. בשאיפתנו להגיע אל השיא, אל תקופת הגאולה והמקדש אשר בה תחושת השותפות, היחד והאחד הייתה בשיא פריחתה. תקופה זו משמשת לנו דוגמא כיצד עלינו לנהוג ולהנהיג על מנת לקרב את הגאולה ולהגביר את האחדות והאהבה בינינו.
- החניך יבין שעם-ישראל הוא גוף אחד בעל תכונות מיוחדות, הבנוי מפרטים קטנים הקשורים זה בזה בקשר בלתי נפרד, ובזה באה לידי ביטוי סגולתו.
- החניך יבין שבית המקדש הוא גורם מאחד ועובדה זו מחייבת אותנו לחדד קשר זה מאוד בקרבנו (ולא רק כשקשה אלא תמיד!) על מנת לקרב את הגאולה ובניין המקדש.
1. המדריך יניח על רצפת החדר בו נערכת הפעולה את שלושת הכותרות מהעיתונים, על משפחות שנפגעו בפיגועים אחרונים (נספח מספר1). המדריך ייתן לחניכים לעיין בכתבות, ולאחר מכן יקריא לחניכים קטע מסוים מאחת הכתבות.
2. המדריך יניח על רצפת החדר כרטיסי רגשות (נספח מספר 2)- אפשר לצלם ולהגדיל ואפשר לכתוב על הכרטיסיות... המדריך יבקש מכל חניך לבחור את הכרטיס שמבטא את מה שהוא מרגיש לאחר קריאת קטע העיתונות.
3. המדריך יפנה לחניכים בשאלות:
¶ מדוע לכולם יש הרגשת עצב על מקרה כזה? ממה זה נובע?
¶ מה בעצם מפריע לנו וכואב לנו כאשר מישהו שאנחנו לא מכירים נפגע?
4. המדריך יחלק לכל חניך 2 סוכריות, המדריך יניח באמצע החדר קערה/ סלסלה/ שקית וכד' ויבקש מכל חניך להניח סוכרייה אחת בתוך הקערה/ סלסלה/ שקית וכד'. המדריך יבקש מכל החניכים לקחת את הסוכרייה שנותרה בידם וליצור ביחד בעזרת הסוכריות מגן דוד/ פרח/ בית וכד'. המדריך יוציא 2 סוכריות מקערת הסוכריות ו- 2 סוכריות מהצורה שהחניכים יצרו מהסוכריות.
5. המדריך יפנה לחניכים בשאלות הבאות:
$ איפה מרגישים יותר את חיסרון 2 הסוכריות- בקערה או בצורת הסוכריות?
$ מדוע בצורת הסוכריות מרגישים יותר את החיסרון?
6. המדריך יספר לחניכים את הסיפור: בית חלומי אפשר להציג את הסיפור. (נספח מספר 3).
הסיפור מדבר בעד עצמו. ולמרות זאת כדאי לחדד את הנקודה ולחשוב יחד עם החניכים מה אנו יכולים לעשות כדי לקרב את האחדות בעם-ישראל?
בתחילת הפעולה ראינו שכאשר קורה משהו למישהו מעם-ישראל, כל אחד מאיתנו מרגיש איזושהי הרגשת צער ועצב על מה שקרה. כמעט כל אחד מאיתנו כועס, רוצה לנקום, מצב הרוח יורד וכו'. אנו מרגישים צער ועצב על פגיעה במישהו אחר, אפילו שאנו לא מכירים אותו, מפני שעם-ישראל ניכר בתכונות מיוחדות רק לו: "עם-ישראל, רחמנים, גומלי חסדים..."
עם-ישראל ניכר בסגולה מיוחדת רק לו. סגולה זו באה לידי ביטוי בתפקידנו מול שאר העולם שנאמר: "אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כוהנים וגוי קדוש" (שמות י"ט, פסוקים ה'- ו').
בהמשך הפעולה ראינו שכאשר הוצאנו 2 סוכריות מקערת הסוכריות זה לא היה כ"כ משמעותי מפני ש"סתם" לקחנו סוכריות ואספנו אותם לתוך אותו כלי קיבול. לעומת זאת, כאשר הוצאנו 2 סוכריות מ"צורת הסוכריות"- היה לזה משמעות וזה פגע בצורה, מפני שלכל סוכרייה יש תפקיד בהרכב הצורה.
כך בעם-ישראל- כל אחד ואחד מאיתנו הוא בעל משמעות מסוימת בעם וחוסר נוכחותו פוגמת בשאר האנשים.
אנו צריכים לזכור שהאחדות היא זו שמחזיקה אותנו.
אם נסתכל אחרוה באירועים מן העבר נראה כי באירוע כמו רצח נחשון וקסמן הי"ד כמעט כל משפחה (ולא משנה לאיזה זרם היא משתייכת) הדליקה נר ונשאה תפילה כדי שנחשון יחזור הביתה בשלום.
במבצע חומת מגן שנערך לא מזמן נשלחו צווי 8 להמוני חיילים ברחבי הארץ, והרוב המוחלט בא להתייצב. אפילו חיילים שלא זומנו התייצבו בהתנדבות, מתוך דאגה ואכפתיות.
אנו צריכים לזכור שזו לא חכמה להיות מאוחדים רק במצבי קושי ומשבר, וכאן מגיע מקומה של ההסתכלות על העתיד- עבר. בית-המקדש היה גורם שאיחד את העם- העלייה לרגל בשלושת הרגלים, התפילות בהמונים. הכהן הגדול שהיה מקובל על כולם עזר ושירת את כולם ללא הבדלים, מפלגות וכד'.
בספור בית חלומי אנו שואלים את עצמנו את אותם השאלות שאריה וצילה שאלו את עצמם:
' למה הקב"ה לא בונה את בית המקדש!
' האם היום הקשר בינינו מושלם?
' האם אנו מוכנים לכך שהגאולה תגיע עכשיו?
בסיפור ניסנו להמחיש את המצב הנוכחי היום ולעורר את החניכים לקום ולפעול בנושא.
ולכן כדי שנגיע לגאולה ולבנין בית המקדש במהרה כל אחד ואחד מאתנו צריך לתרום את חלקו בעניין
אם זה בבית, בכיתה, בשבט, באזור המגורים ובעם כולו.
במסכת יומא, דף ט, ע"ב נאמר:
בית ראשון מפני מה חרב? מפני ג' דברים שהיו בו: עבודה-זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים... אבל מקדש שני שהיו עוסקים בתורה, במצוות וגמילות חסדים מפני מה חרב?! מפני שהייתה בו שנאת חינם
ללמדך ששנאת חינם שקולה כנגד שלוש עבירות עבודה- זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".
ומכאן אנו למדים על חשיבותה של אהבת חינם בפרט והאחדות ככלל.
אנו צריכים להסתכל על תקופת בית המקדש בעבר ולשאוף ולהגיע לשיא אחדותי גם בתקופתנו.
"ואגודתו על ארץ יסדה"-
אדם נוטל אגודה של קנים, שמא יכול לשברם בבת אחת?!
ואילו נוטל אחת אפילו תינוק יכול לשברם!!!
וכן אתה מוצא שאין ישראל נגאלים עד שיהיו אגודה אחת, שנאמר:
"בימים ההמה ילכו בית יהודה על בית ישראל ויבואו ילדיו מארץ צפון"
(ילקוט שמעוני חלק ב' רמז תקמ"ט)
זהו סיפור על אריה ורעייתו צילה.
אריה מאז ומתמיד חלם וציפה לבניין בית המקדש. בברכת המזון כאשר אמר: ,ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו"... התכוון לכל מילה.
מידי שבוע השתדל אריה להגיע לכותל להתפלל ולקוות.
ערב אחד כאשר הוא ואשתו צילה ישבו ואכלו יחדיו את ארוחת הערב, הם דיברו על ירושלים ובית המקדש ושאלו את עצמם מספר שאלות:
º מדוע הקב"ה לא בונה את בית המקדש?
º למה הקב"ה מחכה?
º מה אנו יכולים לעשות כדי לקרב את בניין בית המקדש?
לאחר שדנו בנושא וסיימו את ארוחת הערב, הלך אריה לישון כאשר הוא טרוד במחשבות והרהורים על השיחה.
בעודו ישן חלם אריה את החלום הבא:
אריה מגיע לכותל בשעות הבוקר המוקדמות. לפתע הוא שומע קולות רעמים והוא לא מבין את פשר העניין- הרי אלו ימי הקיץ החמים?!
לפתע הוא רואה ניצוצות, עשן מתפזר השמיים משנים את צבעם.
אריה נבהל לרגע וחושב על הגרוע מכל. לאחר מחשבה קצרה אריה מחליט לתפוס פינה רחוקה יחסית ולצפות על המתרחש. לפתע הוא רואה שמתוך השמיים, העשן והניצוצות יורד לו בניין שלם- אין ספק שזהו בית המקדש בכבודו ובעצמו.
בהמ"ק יורד לו אט, אט ותופס לו מקום של כבוד.
לפני שהספיק אריה לעכל את המתרחש שמע קול סירנות וראה המוני שוטרים רצים מרחיקים את האנשים וסוגרים את המקום. אחרי השוטרים רצים המון כתבים, צלמים ואנשי תקשורת ומתחילים לתעד את האירוע. השוטרים מבקשים מאנשי התקשורת להתרחק אך הם בשלהם. אנשים סקרנים שנכחו במקום שבלבם פעמה התרגשות גם ניסו להתקרב ולחזות במתרחש ממש בעצמם.
נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרים וחברי כנסת הגיעו למקום במהירות והכתבים עטו עליהם וראיינו אותם בזה אחר זה.
הרבנים הראשיים הגיעו למקום וכמובן החלו מיד בהערכות לעבודת הקודש. ראשית הכריזו הרבנים בכל ערוצי הרדיו והטלוויזיה כי כל מי ששם משפחתו כהן, כהנא, כץ, לוי או כל שם משפחה אחר וידוע לו שהוא כהן מתבקש להגיע מיד לחצר בית המקדש.
כל מי שחשב שהבעיות הגיעו אל סופם טעה! ברגעים אלו ממש התעוררו מרגע לרגע עוד ועוד בעיות נוספות:
¥ מי יהיה הכהן הגדול?
¥ מאיזו עדה?
¥ ספרדי או אשכנזי?
החלק האשכנזי בטוח כי הכהן צריך להיות אשכנזי ולעומת זאת החלק הספרדי נחוש בדעתו שהכהן יהיה ספרדי.
מספר אנשים בעלי משק חי וחברי קיבוצים באו לנדב קורבנות ושוב התעורר ויכוח:
¥ מי יקריב את הקורבן הראשון?
¥ האם צריך להקריב קורבנות?
בינתיים בכנסת נערכו ויכוחים:
¥ מי יהיו הנציגים שיישאו דברים בטקס הפתיחה של ביהמ"ק?
בסביבת הכותל, החל בלגאן אנשים נדחפו וצעקו מכיוון שלא מצאו מקום להחנות את רכבם.
בכניסה לכותל החלו אנשים לצעוק על השומרים- מדוע הם עורכים בדיקות ביטחוניות קפדניות וניסו להיכנס ללא שום בדיקה.
אריה מביט לכל הכיוונים ולא מצליח לעקוב אחרי כל ההתרחשויות עקב הבלגאן וההמולה.
לפתע השתרר שקט פתאומי הבית עלה לאיטו לכוון השמיים העשן בעקבותיו ובית המקדש נבלע ברקיע הכחול.
אריה התעורר בבהלה ומיד העיר את צילה אשתו וסיפר על חלומו המוזר.
ואז לפתע אורו עיניה של צילה, צילה שאלה את אריה בהתלהבות: אתה חושב מה שאני חושבת?!
החלום הוא ממש תשובה לכל השאלות שהעלנו אתמול בערב.
הקב"ה לא בונה את בית המקדש כי אנחנו- עם-ישראל עדיין לא מוכנים. עדיין לא תיקנו את החטא של שנאת חינם. עדיין לא הגענו לרמה מספקת של אחדות.
קדימה אריה קראה צילה לעבר בעלה אריה, בא ננסה אנחנו לאחד את הסביבה הקרובה אלינו בבית, בעבודה, בשכונה, בבית הכנסת וכך בעם כולו.
ושניהם יצאו יחד לכוון בית השכנים שאתם רבו לפני ימים מספר- דיברו, שתו קפה וליבנו את הדברים.
וכך המשיכו את חייהם בחשיבה שונה ובמעשים מאחדים כמה שיותר.
(עובד ע"פ הסיפור "סימן משמיים")
בתפילת שמונה עשרה אנו מתפללים: "שייבנה בית המקדש במהרה בימינו". נוסח התפילה אינו: שנבנה את בית המקדש, אלא "ייבנה", כאילו מעצמו.
מסביר מרן הרב קוק "כאילו הדבר נעשה מאליו, ממעל לכל הקשר שאנו רגילים להבין ביחושם של סבות ומסובבים" (עולת ראיה א קפה). בעולמנו השכלי אנו מנסים תמיד להבין את המציאות מתוך קשר של סיבות ומסובבים, כלומר מתוך סיבתיות. הסיבתיות היא הלוז של המדע. לכל סיבה יש תוצאה, וכל תוצאה נובעת מאותה סיבה. בית שלישי נעשה מאליו. ממעל לכל קשר סיבתי מוכר לנו.
הוא יהיה תופעה לכל קשר סיבתי מוכר לנו.
הוא יהיה תופעה מעבר לכל חשבון אנושי רגיל. הבנה זו אינה מביאה אותנו למסקנה שעלינו לשבת בחיבוק ידיים והכל יופיע מאליו, אלא, כאשר יופיע בית המקדש, יקשה עלינו להכין ולהאמין למציאות עילאית כזאת.
לפעמים נשאלת השאלה כיצד יהיה לנו בית מקדש אחד, לעם אחד, הרי יש כיתות רבות כל-כך בעם? אלא כל זמן שנהיה מפולגים ומריבה שורה בינינו, לא ייבנה בית המקדש.
אכן, מציאות של שלום אמת בין כל האנשים והדעות קשה להבנה, היא בבחינת נס שמעל ההבנה האנושית הרגילה, וזו מעלת בית מקדש שלישי.
(מתוך הספר: "למקדשך תוב" של הרב שלמה אבינר)
האיש ההוא שאני שונא- העומד בהפגנות עם שלט "מוות לערבים"
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- המגיש מימיה לשבוי מפני שגם הוא בן אדם.
והאיש ההוא- שאני שונא- שצובע את שמו על פסל בוינה,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שמלווה לי כסף באתונה רק בגלל שגם אני ישראלי.
והאיש ההוא- שאני שונא- שבשם ערכים דתיים, שאפילו הוא לא מבין, תובע זכויות היסטוריות על הפרת והחידקל,
הוא בעצם האיש- שאני אוהב- שעומד לידי ביום הכיפורים, ומראה לי בסבלנות אין קץ את הקטעים הנכונים.
והאיש ההוא- שאני שונא- שחושב ש"שלום עכשיו" הם בוגדים, וה"מערך" הוא...
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שנותן לי את הסיגריה האחרונה שלו בעמדת השמירה בתוך הקור של לילה לבנוני נוסף.
והאיש ההוא- שאני שונא- שדוחף אותי בתור לאוטובוס וזיעתו נדבקת אלי,
הוא בעצם אותו האיש- שאני אוהב- שמבזבז יום שלם בשביל להחזיר הביתה את הילד של השכנים שאיבד את דרכו.
והאיש ההוא- שאני שונא- שקורא לי "אחי" למרות שהוא לא,
הוא בעצם אותו האיש שאני אוהב, שאם ארצה או לא ארצה הוא אחי.
כי זה מה שיש, ואתה חלק ממשהו.
ומעבר לכל ההבדלים והצעקות והעניינים- המשהו הזה לא נורא כל-כך.