היחס לעובר המצוי ברחמה של אישה הרה הוא חלק בלתי נפרד מעולמה של ההלכה. ההלכה מכירה בעובר כיישות עצמאית שאסור לפגוע בה, אם כי יחס זה משתנה לאורך גיל ההריון. יש להבחין בין ארבעים היום הראשונים של ההריון בהם העובר עדיין אינו מוכר כיישות לבין הימים הבאים, ובין מצב בו העובר יכול כבר להתקיים מחוץ לרחם על אף העובדה שעדיין לא הסתיים גידולו לבין הימים הקודמים לכך.
אחד המקורות המרכזיים לסוגיה זו מצוי בפרשתנו, ומו"ר הרב ליכטנשטיין הביאו במאמרו על ההפלות (תחומין כב). כוונתי לעובדה שבן נוח ההורג עובר מתחייב ברציחתו, ומכאן ראיה של ממש כי יש לראות בעובר יישות בפני עצמה, שההורג אותה עובר על איסור, ואם בן נוח הוא נידון כרוצח.
מכאן שההלכה אסרה את ההפלה, לא כאיסור הנובע מיסודות שבין אדם למקום בלבד, כי אם כחלק מדיני איסור הרציחה הפשוט. החובה למנוע את ההפלה דומה היא לחובה למנוע את רציחתו של אדם.
ברם, חובה זו נתקלת לעיתים בהכרעות קשות מאוד המוטלות על כתפיו של פוסק ההלכה. ישנם שני מצבים מובהקים התובעים שיקול דעת עילאי. ראשון בהם - מצב בו העובר הוא תוצאה של גילוי עריות, ולידתו תביא לייסורים קשים הן לו עצמו והן לאמו או להוריו. שני בהם – פגמים גנטיים בהם לוקה העובר, המתגלים בשעת ההריון, ומלמדים בסבירות גבוהה מאוד כי הוא ייולד פגום. בשני מצבים אלה עומדים פוסקי ההלכה בין החובה למניעת הפלה (שהרי לא היינו הורגים אדם חי שהוא תוצאה של גילוי עריות או שיש בו פגם גנטי) לבין החובה שלא להרבות פגמים בעולם ולא לייסר את חייו של העובר ושל הסובב אותו.
עוד קודם לחובת ההכרעה מוטלת עלינו לעשות כל מה שנדרש כדי שלא להגיע כלל למצב כזה. ככלל, זו צריכה להיות תפישת העולם ההלכתית היסודית – להקדים רפואה למכה, ולנסות להימנע מלהגיע למצבים המחייבים הכרעה. כאשר קיימים שני מוקדים הלכתיים יש לשאוף למלא את שניהם, ולא לדחות את האחד מפני השני. לפיכך, חובת ההימנעות מהפלה על רקע גלוי עריות מטילה עלינו משימה מתמדת של מניעת אלימות במשפחה, הגנה על נשים מפני תקיפה מינית, חינוך לצניעות ולקדושה, הקמת מעונות לנשים מנוצלות, ודרכים נוספות אשר תבאנה לטהרת ישראל, ולפשטות מציאותית שלא תחייב כלל להתלבט בשאלות אלו.
חובת ההימנעות מהפלה על רקע פגמים גנטיים מחייבת אותנו לעשות כל שביכולתנו כדי שפגמים אלה כלל לא יתרחשו. עמותת דור ישרים הצליחה להוריד את לידת הילדים עם פגמים גנטיים בציבור החרדי בהיקף שלא יאומן – לידת ילדים עם פגמים גנטיים מסוימים (טי-זקס) ירדה ביותר מ 96% (!!) ועוד מחלות גנטיות אחרות כמעט ונעלמו. כל זה בעזרת נוהל קבוע של בדיקות דם לכל בני ובנות שבע עשרה, ועיצוב שיטה בה נבדקת ההתאמה בין בני הזוג ללא חשיפת סודות רפואיים וללא פגיעה בצנעת הפרט.
פרשת השבוע שלנו והחובה להימנע משפיכות דמים מחייבת אותנו ליטול חלק - אם בצורה מוסדית שהיא העדיפה מכולן, ואם בצורה אישית – במניעת מחלות גנטיות, ובכך גם לצמצם את עוגמת הנפש והקשיים הנפשיים של הילד הפגוע והוריו. אף אנו צריכים להכניס זאת למערכת החיים התקינה, לערוך בדיקת דם פשוטות בכל המוסדות (ישיבות תיכוניות ומקיפים דתיים, אולפנות ותיכונים) באופן מקיף, ולהכניס למערכת ההיכרות והבירור לקראת נישואין את שלילת הנזק העשוי להיגרם כתוצאה מנישואי שני נשאים. אם נעשה כך נצמצם בצורה משמעותית את הכאב והסבל, את ההתלבטות בעניין ההפלות ואת החיים הקשים שלאחר לידת ילד פגום.
מובן מאליו שאם הוא נולד כזה אנו נעטוף אותו במלוא האהבה וההשקעה הנדרשת והאפשרית, וננסה אף לפצות אותו על מה שהביאו עליו חייו. אולם, הכלל המחייב הימנעות מכניסה למצבים קשים מחייב אותנו להשקיע את רוב המאמץ במניעת מצבים קשים מעין אלו, ואז לא נזדקק לעמוד בפני קלקול הבא עלינו בהתרשלותנו.