"לקח את עצמו" (רש"י).
רבי שמחה בונים מפשיסחה היה אומר: גדולה אין אדם נוטל לעצמו, אלא מן השמים נותנים אותה. קרח מיוחס היה, עשיר ופיקח, והיה ראוי לכהונה רמה ולמלכות. ולא זכה להגיע אליהן, מפני "ויקח קרח" – שלא המתין כי מן השמים יקראו לו לגדולה, אלא בא ותבע לעצמו בפה, במדון ובמחלוקת.
כותב רבי נחמן מברסלב: "כשיש מחלוקת על אדם, צריך לחקור למצוא זכות בחברו, במה שחולק עליו, כדי לדונו לכף זכות, כי המחלוקת משני פנים, או מחמת שחברו גדול במעלה, ועל כן חולק עליו, על שלא הגיע למדרגתו, ואזי צריך להשתדל שיגיע הוא למדרגת חברו, בכדי שיהיו שניהם שווים, ואז לא תהיה מחלוקת. או לפעמים להפך, שהוא גדול מחברו והמחלוקת מחמת שחברו מתקנא בו על שלא הגיע למדרגתו, ועל כן צריך לדונו לכף זכות, ובזה הוא מעלה את חברו, ואז הם במקום אחד, ואז בוודאי לא תהיה מחלוקת. וזה שאמרו (אבות ב, ה): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו" (ליקוטי מוהר"ן).
ובאותו עניין: אמרו חז"ל (סוטה מז, ב): "משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שימשו כל צורכם, רבו מחלוקות בישראל, ונעשית התורה כשתי תורות". רבי ישראל מרוז'ין היה אומר: כששני חכמי תורה חולקים זה על זה, נחלקים גם תלמידיהם אלה על אלה. לאמיתו של דבר, רק החכמים עצמם רשאים לבוא במחלוקת שלשם שמים היא. לכן נאמר במשנה (אבות ח, יב): "איזוהי מחלוקת לשם שמים? זו מחלוקת הלל ושמאי", ולא נאמר "בית שמאי" ו"בית הלל". רק בין המורים, ולא בין תלמידיהם, יכולה להיות מחלוקת לשם שמים.
"נצטער עד למאוד" (רש"י).
רבי יצחק מאיר מגור היה אומר: הצער כאב עצור הוא, ואינו כעס – שהוא אבי כל חטא. משה רבנו היה חכם ואדם שלם במידותיו היה, ולא ייתכן אצלו חרון אף וכעס, כנאמר (קהלת ז, ט): "כעס בחיק כסילים ינוח". אפילו בשעה שהרשעים הללו טפלו עליו שקר ושפכו את דמו, לא בא לידי כעס אלא '"'ויחר למשה – נצטער עד מאו'", כאב לו על שבמחנה ישראל מצויים אנשי ריב ומדון.
רב אחד, מתלמידיו של רבי משה – המהר"ם שיק, התאונן בפניו כי קמו לו בקהילתו מתנגדים בעלי מחלוקת היורדים לחייו. הרגיעו רבו ואמר: "כלל יהיה בידך; רק על עצי פרי מתרבים תולעים, על עצי סרק אין תולעים. רב הממלא תפקידו כראוי, קמים לו מתנגדים. רב העושה רבנותו קרדום לחפור בו, יושב באפס מעשה, ורק שומר על משרתו, כמוהו כענף עץ יבש של אילן סרק".