חנוכת המשכן בפרשת שמיני תוכננה להיות היום הגדול ביותר "כי היום ד' נראה אליכם". ציוויים רבים בתורה, הן בפרשת תצווה, הן בפקודי והן בפרשת צו נאמרו על ימים גדולים אלו. הציפייה הייתה כי ביום זה ייחנך המשכן על ידי יציאת אש ד' מתוך המשכן החוצה, ועל ידי האש שבאה מלמעלה יישרף כל אשר על המזבח. העם כולו יראה את האש , ובקדושת המקום יתכבד שם ד'. ברם, לא כך אירע. על אף העובדה כי הכל הוכן, הקריבו נדב ואביהוא אש זרה אשר לא ציווה ד', וביום השמחה על חנוכת המשכן הפך לאבל.
פרשתנו שלנו ממשיכה את הסיפור בעומקו הרוחני. אחרי מות שני בני אהרון לא קרסה האומה הישראלית. מאידך גיסא, העניינים לא המשיכו להתנהל כרגיל. כבר בפרשת שמיני לימדו הקב"ה את עם ישראל ואת הכנהים הלכות הנוגעות לקירבה אל הקודש "יין ושכר אל תשת אתה ובניך...". בפרשתנו שלנו אנו למדים פרשה מורכבת ועמוקה כיצד קרבים אל הקודש – בשל הנפילה שהייתה ביום השמיני לא יצא הקודש החוצה כי אם נצטרך אנו לבוא אליו פנימה; ולא אנו כולנו, כי אם הכהן הגדול בלבד; ולא בכל עת כי אם בזאת יבוא אהרון אל הקודש. פרשת שמיני היא פרשת תיקון וצמיחה. מה שלא הצליח בהופעתו הגדולה הולך ונבנה מן הפרטים, אט אט, וביום הזה יכפר ד' עלינו בשל כניסתנו אל הקודש פנימה בדרך שהוא ציווה לעשות אחרי מות שני בני אהרון.
מעבר לנושא הפרשה ניתן ללמוד מאורח זה הלכות אבלות. אין האבל הפרטי, ואין האבל הלאומי, רשאי להמשיך כאילו לא אירע דבר מעולם. במקום בו נוצר משבר נולדת עימו קריאה למצות את כל הניתן להעלות מתוך עולמו של המשבר. חז"ל דיברו בגנות הרואה אדם כשר שמת ואינו מספידו, ובכך הביעו את הקריאה הגדולה להתעוררות ולתגובה, ולניעור האדישות שח"ו יכולה לבוא במקום בו האבילות גדולה. מאידך גיסא מלמדת אותנו התורה כי אסור לנו לשקוע באבל ולצלול לתהומות הייאוש. אהרון הכהן לא פרש מעבודה במשכן, ואנינותו לא מנעה אותה להקריב קורבנות ציבור; המשכן עצמו לא חרב ולא פסקה העבודה בו.
התיקון – זו המילה הנלמדת מפרשת השבוע. כיוון שהצניחה הגדולה בהר לא הופיעה במלוא הדרה, מתחיל הטיפוס האיטי מלמטה; כיוון שיציאת אש ד' החוצה לא הביאה למלוא משמעותה עלינו להיכנס פנימה, בצעד קדוש וטהור ואיטי, ולקרב את הקודש בדרך זו. דומים הדברים למה שאירע במעמד הר סיני עצמו – אף שם נשברו הלוחות שהופיעו במעמד הגדול והנשגב שאירע בחודש השלישי. אף שם, שבירת הלוחות לא הביאה לקריסת מעמד התורה בתוכנו, כי אם להמרת הלוחות שהם מעשה אלוקים בלוחות עליהן נצטווה משה רבינו "פסל לך". עבודת הפיסול האנושית, והשראת השכינה האלוקית על הלוחות "וכתבתי על הלוחות" היא שהביאה לקיומה של תורה בעולמנו שלנו.
ניתן לראות בדברים הדרכה בסיסית לימינו אנו. אף אנו שקועים בימים אלה באבל הולך ומצטבר על הפגיעות הקשות שאנו סופגים, ועל רבים מתוכנו שנהרגו, ורבים עוד יותר הנושאים בגופם את צלקות הרשע של אויבינו. האדישות למציאות חטא גדול היא, ואין היא ראויה בדרכה של תורה. בתרבות הישראלית נמצא לה שם המבקש לטהר את השרץ , "אקספיזם", ואנו סולדים מצורת חיים אטומה זו. הכניעה למציאות חטא גדול לא פחות – במקום לשקוע באבלנו ובשברון הלב אנו קרואים לנכונות לעבוד קשה, ולתור אחר דרכים לבנות מהמסד ועד הטפחות את בניין עולמנו מחדש. הרוח הנישאה והגדולה לא תמה, והיא מרחפת באוויר העולם, ובדרך להשיגה אנו צריכים לפסוע במעלה הר תלול המורכב מעשייה ענוותנית ופועלת, המסיקה מתוך מה שעבר עלינו את תחומי התיקון הנתבעים, ומכוחם של אלה מבשרת בשורה חדשה לאומה " אחרי מות - קדושים אמור, לא מובן הציני, כי אם באמיתתה של תורת אמת, הבונה את הקודש מלמטה למעלה.