שאלה
קצין המשרת באחד המוצבים לאורך הגבול, ובאפשרותו ללכת בשבת בבוקר להתפלל במנין באחד הישובים הסמוכים. אלא שעליו לחזור למוצב בשעה כזו שלא יוכל לשוב רגלי, אלא ברכב שיבוא לאוספו. האם מותר ללכת לישוב לדבר מצוה, כשיודע מראש שחזרתו כרוכה בחילול שבת הנעשה לצורך פקוח נפש.
תשובה
במסכת שבת (דף קלג.) שנינו, עושין כל צרכי מילה בשבת. מוהלין, ופורעין, ומוצצין, ונותנין עליה אספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת, לועס בשניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן מערב שבת ינתן זה בעצמו וזה בעצמו. ועוד שנינו (שם דף קלד.) מרחיצין את הקטן בין לפני המילה ובין לאחר המילה וכו'. ע"כ. וכתב הר"ן (שם), שאם לאחר המילה נשפכו המים החמים, או אבדו התרופות המיועדות לטיפול בתינוק, מחממים מים ושוחקין סמנים מפני הסכנה. אבל אם קודם המילה נשפכו המים המיועדים להרחצת התינוק לאחר המילה, (שרחיצה זו נחשבה בזמן הגמרא לפקוח נפש), נחלקו הראשונים, אם לדחות את המילה, כיון שאם ימול יצטרך אח"כ לחלל את השבת בהרתחת מים, או לקיים את המילה בשבת ולאחר מכן הפקוח נפש בהרחצתו הוא שידחה את השבת.
דעת הרמב"ן היא, שמותר למול את התינוק משום שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחים את המילה מפני שנצטרך אחר כך לדחות את השבת, היות שלאחר המילה מה שדוחה את השבת הוא הפקוח נפש שיש באי הרחצת התינוק ולא מכשירי מילה. ראיה לדבריו הביא הרמב"ן מהמשנה בשבת (קלג.) שהציעה פתרונות למצבים שלא הכין מכשירי מילה ולא כתבה שתדחה המילה. ואם דין מכשירי מילה לאחר המילה כדין מכשירי מילה קודם המילה, היה עליו למול ביום ראשון משום שהעמידו חכמים דבריהם במקום כרת. נמצא שצרכי סכנה שלאחר המילה אינם דוחים את המילה בתחילה, אלא מל ואחר כך מחלל שבת בהרתחת מים מפני הסכנה.
לפיכך, מה שנאמר בעירובין (סז:), בנוגע לתינוק שנשפכו המים החמים שיועדו להרחצתו, שעל זה אמר רבה להביא מים מביתו על ידי נכרי ולא על ידי ישראל, מדובר במים שנועדו להרחצת התינוק לפני המילה, ומשום שאין במים אלו פקוח נפש לתינוק, אמר רבה להביא ע"י נכרי.
מאידך דעת הרז"ה היא, שכשנשפכו לפני המילה המים המיועדים להרחצת התינוק לאחר המילה, יש לדחות את המילה ליום ראשון. ומה שהתירו לכרוך על אצבעו סמרטוט כשלא עשה חלוק למילה לכתחילה, ולא דחו את המילה ליום ראשון כשם שדחוה כשלא הביא איזמל, מדובר כשנודע על כך שחסר חלוק למילה רק אחרי שמלו, אבל אם נודע הדבר קודם המילה יש לדחותה לדעת הרז"ה ליום ראשון.
וכן דעת הרשב"א בחידושיו (פי"ט דמילה) והראב"ד בשו"ת תמים דעים (סימן קעא) ועוד ראשונים. ובב"י (יו"ד סימן רסו) כתב שכן היא דעת הרי"ף והרמב"ם והטור. ואף שהש"ך (ס"ק טו בסופו) מסתפק בדעתם, מאחר שסיים דבריו וכתב שהלבוש והב"ח אוסרים למול בשבת ותדחה המילה ליום ראשון, נראה שכן דעתו מסכמת להלכה.
וכן פסק המשנה ברורה (סימן שלא ס"ק כד) וז"ל: לא יאמר אמול ולכשאצטרך אח"כ לסממנין משום סכנה, אשחוק, דהא פקוח נפש דוחה את השבת. דכיון דעכשיו יודע שאי אפשר לו בלא סממנין אחר המילה, מוטב תדחה המילה ולא יביא עצמו לידי חילול שבת, כיון שהיה אפשר להכין מאתמול.
ומאחר ורוב הפוסקים נקטו לאיסור, יש לאסור את ההליכה לדבר מצוה, משום שהחזרה למוצב כרוכה בחילול שבת אף שנעשה לצורך פיקח נפש. ובעיקר לפי מה שכתב בשו"ת חתם סופר (אבה"ע סימן א), שהרמב"ן התיר למול בשבת רק כשקיים ספק אם יצטרכו לבשל מים לאחר המילה. אבל כשודאי יצטרכו לחלל שבת לאחר המילה, גם הרמב"ן מודה שיש לדחות את המילה ליום ראשון. ומכיון שההולכים לדבר מצוה בשבת, יודעים קודם הליכתם, שחזרתם עד למועד שמחוייבים לחזור תתכן רק ע"י נסיעה ברכב, אין להתיר גם להרמב"ן. ולפי מה שכתב הנצי"ב (בהעמק שאלה פ' וירא שאילתא י' אות ט'), שהרמב"ן התיר רק לגבי מילה שהיא עצמה ניתנה לדחות את השבת, ולכן לדעתו מותר למול אף שעל ידי כך יבוא לידי חילול שבת, אבל בנוגע למצוות אחרות גם הרמב"ן יודה לאיסור, פשוט שאין לקיים בשבת מצוה, הגוררת אחריה בודאות חילול שבת, אף שהחילול שבת נעשה לצורך פיקוח נפש.
סיכום
אסור לצאת בשבת לדבר מצוה אם החזרה כרוכה בחילול שבת, אף שנעשה לצורך פיקוח נפש.