כשבא אדם לבית דין של מעלה - אומרים לנו חז"ל - שואלים אותו כמה שאלות. עסקת בתורה? נשאת ונתת באמונה? וכו'. אחת מן השאלות שנשאל שם האדם היא: ציפית לישועה? - שאלה תמוהה. היש יהודי בעולם שלא מצפה לישועה? ובמיוחד שאין הדבר דורש ממנו כל מאמץ.
לא כן. הציפייה שעליה שואלים אותנו היא צפייה יוצרת, מפעלית. שאם לא כן - מה רבותא בלקוות שיהיה טוב? הצפייה הפועלת היא הצפייה המתמדת, המוּכנות וההתכוננות לישועה, הביטחון המוחלט בבוֹאה והיְשרת המבט לראות את סימני התקרבותה - גם אם תֵראה כרחוקה וסבוכה. גם אם כל הסימנים מראים ההיפך והכל מסתבך. האפשרות לשמר את כוון ההסתכלות, החזקת המעמד שלא לאבד תקווה ולא לנטוש את הודאות שהישועה בו תבוא.
בצפיית ישועה כזאת מתגלה בעצם דבר נוסף.
"כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להינחם". באמת הציפייה לישועה איננה ציפייה לרווחת הישראלים ולא לישועת הדתיים או המתנחלים. הציפייה הזו, שעליה שואלים בבי"ד של מעלה היא על הציפייה לישועת השם. "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני נאם ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם" - ישועתם האלקית של ישראל.
אם כן את האדם שואלים בעצם שאלה אחת שהיא שתיים - א) האם ציפית לישועה? ב) לאיזו ישועה ציפית? - כלומר: האם ציפייתך היתה לישועה האלוקית אשר בא תבא? האם הצלחת להשתחרר מן הציפייה האנושית, מחיפוש התוצאות המידייות והסימנים העכשויים הברורים? מציפייה שהיא בעצם ציפייה למילוי החפצים האנושיים?
גם בעולם הזה אנחנו נשאלים. כאן ועכשיו. אנחנו נשאלים, נדרשים לענות. האירועים, הלחץ, האויבים מבחוץ ומבפנים. כולם מזקיקים אותנו למענה. המהומה, המבוכה הכללית האופפת אותנו, מזקיקה נתינת כיוון, יעד, תכלית. תרבות שלימה של ציפייה אנושית, של מילוי חפצים אנושיים של כאן ועכשיו, שואלת, עוקצת: בעבור מה?
עבור מה המאבק? עבור מה הדם שנשפך, כל המתח, הכלכלה מיטלטלת? ואנחנו - היש בפינו מענה?
היש בידינו 'פתרונות'? האם נוכל להבטיח לאמהות הדואגות 'עוד מעט יהיה בסדר'? ושלא צריך לדאוג?
יש המדמים שכן. 'נמוטט את הרשות' - ותבוא הישועה, 'נסלק את עראפת' - ותבוא הגאולה.
לא לכך אנחנו נדרשים. לא לסיסמאות.
עם ישראל מצפה למענה אחר. סבך סדרי הנהגת היד האלקית - הנטויה עלינו לטובה - דוחפת אותנו למענה גדול ונישא מזה.
אנחנו נשאלים, נדרשים: ציפיתם לישועה?! לישועת השם!
הציפייה הפועלת, הציפייה לישועת השם שאותה רוכש לו האדם בהתכוננותו הארוכה למבחן האחריתי בבית דין של מעלה - היא היא הרוח החדשה, היא המענה הכל כך נדרש מאתנו היום.
אין בידינו 'פיתרון', 'תכנית'. יש בציפית הקודש שלנו תכלית, מובן, ערך.
אנחנו מתאמצים ליישב כל גבעה - לא כי יש לנו 'זכות לגיטימית', ולא כדי 'להוסיף בטחון'. אלא כי ארץ ישראל היא ארץ חיינו, ארץ הקדושה, ארץ הנבואה, ארץ אשר בסגולתה תפרח סגולתנו אשר החלה לנבוט וללבלב בראשית צמיחת גאולתנו בה.
עולם המושגים נעשה כל כך רדוד. השיח הציבורי מתעסק בזוטות של עניני השעה והדקה והשניה. מאירוע לאירוע, מריגוש לריגוש, מחיפוש פתרון אחד למשנהו - ואין מנחם.
מדוע ניכנס למערבולת המלל חסרת המוצא, והלא עמנו דרך גדולה לצעוד בה, אמונה גדולה להאיר בה, חיי קודש להחיות בהם עם רב.
והנה, אמנם כבר החל דבר האמת אשר עמנו להשמע למרחוק. ודוקא ללא מילים, אלא בדיבור של חיים: עצם היותנו כאן, ביש"ע, עצם ההתמדה והאחיזה האיתנה, המשך היישוב והבנין, הצמדותנו האוהבת המחבקת את ארץ חיינו האהובה - לא בעבור נוחות וביטחון ושלוה, אלא בעבור שהיא כזאת, שלנו, בקשר של חיים עצמיים, ואנחנו שלה, בקדושת סגולתה-סגולתנו.
אבל מדוע איננו מעיזים לומר את אשר בליבנו, את אשר זוכים אנחנו להגשים בחיינו והתמסרותנו?
מדוע תמיד בעתות ה"לך כנוס את כל היהודים", כשאנחנו מתכנסים בכיכרות לעמוד על נפשנו ונפש האומה והארץ - מדוע שם צריך הלקסיקון להתחלף? מדוע אז רק פרסומאים פוליטיקאים ולהטוטני במה יכולים לבטא את אשר עמנו? מדוע אז כל כך חשוב ש'נראה כמו חילונים', עד כדי כך שצריך לערבב את בנינו ובנותינו אלה באלה 'רק שלא להראות יותר מדי 'דוסים' '? פתאום צריך 'להראות'. פתאום צריכים לא להיות מה שאנחנו באמת. פתאום המלל המתלהם הופך לישות הכל.
צובט. כואב. מעכב פעימה בלב. עד מתי עוזך בשבי ותפארתך ביד צר?!
אבל בציפיית הישועה אשר עמנו נדע גם את ודאות פיקחון העיניים אשר בא יבא ולא יאחר. קודם כל לנו. ומתוכנו - למרחב העם. "ולא תשענה עיני רואים ואזני שומעים תקשבנה, ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות".