אחד הסימנים הגדולים ביותר לגאולת מצרים היתה ההפסקה בגמגום. משה הבין שכדי לצאת מגלות מצרים אסור לגמגם. צריך לומר דברים ברורים. רק אחרי שהקב"ה מבטיח לו שמי שברא פה למליוני בני אדם, יפתור גם את בעיית הגמגום שלו. מתחיל תהליך הגאולה.
למה הגמגום הוא כל כך מפריע?
כי גמגום משדר חולשה וספקות ומזמין פורענות. כשנדמה לפרעה שבני ישראל נבוכים בדרך הוא מקבל אומץ לרדוף אחריהם. גם לנו הגמגום מפריע. כשיש ספקות אי אפשר להתקדם, גם הים לא היה נבקע אם בני ישראל לא קופצים לתוכו בגלל ספק במהלך הגאולה.
רק כשהעם רואה דרך ברורה, כשהוא יודע מאיפה הוא בא ולאן הוא הולך, הוא יכול לסבול את כל הקשיים שבדרך. יש לסבל משמעות וערך. אבל כאשר הקורבנות הם "קורבנות חינם" - הכאב הוא קשה מנשוא.
למלחמה ולקורבנות של השנה וחצי האחרונות יש "שם". הם לא נהרגו סתם כך. אנחנו מנסים בכל מחיר להימנע מלקרוא לה בשם המפורש שקראו לה היוזמים שלה "אינתיפדת אל אקצא". ההרוגים שלהם הם על שם "אל אקצא", הגדודים על שם "אל אקצא". וגם המוטיבציה להתעוררות הכללית היא בגלל "אל אקצא".
סיפר לי מרצה שמלמד בצפת במכללת בר אילן בכיתה שרובה ערבים טובים מהגליל. הוא סיפר כי הוא נכנס ביום הרצח של רבין לבית ששכרו בצפת חלק מתלמידיו הערביים על מנת להעביר איתם יחד ערב של הזדהות וקירוב לבבות. הוא ישב עימהם וקרה להם "אחי" אבל הם לא שמעו אותו. הם קראו לעצמם "פלשתינאים". על קירות כל חדריהם היו תמונות של המסגד בהר הבית. מכל פינה ניבטו פנים רצחניות של "שהידי אל אקצא" שעלו לשמים ביחד עם נשים וילדים יהודים. כפיות ודגלי אש"ף היו פזורים בכל פינות הבית. על הרקע הזה היה קשה למרצה החביב לשכנע את התלמידים שלו כי הם ישראלים כמוהו.
בשלב מסוים החל לכרסם בו חשש. הוא הבין כי עובדת היותו אוהב ערבים לא תעמוד לו מול אהדתם לשהידים. ותוך כדי חיוך מאולץ שנמרח על פניו מקצה לקצה הוא נסוג גם מהבית וגם מעמדותיו המדיניות הדמיוניות.
כשהוא הגיע לביתי הוא כבר ידע מה השם של המלחמה הזאת והתפלא איך לא שמענו את השם המפורש של המלחמה הזאת. למה איננו זוכרים שהמלחמה הזאת התחילה בגלל שלא ויתרנו על זכויותינן במקום המקדש. בגלל שהיה נדמה להם שאנחנו דורשים עליו בעלות משהו בביקורו של אריאל שרון בהר הבית.
הוא הבין את מה שכולנו לא רוצים לומר. זו מלחמה דתית. זו מלחמה על הר הבית. זו מלחמה על בית המקדש. יש חשיבות עצומה לקריאת השם הזו. כי אם נבין מה מקורה של המלחמה – נבין איך לפתור אותה. נבין שהפתרון למרחץ הדמים הזה יבוא בדרכו של אלוקים ולא בדרך של פרס, ביילין, ש"ס או מר"ץ. הפתרון יבוא כשנעיז לבצע את מה שה' שאוהב אותנו כל כך מלמד אותנו. אנחנו קוראים את זה כל שבת בבית הכנסת ואומרים בליבנו "התורה לא רלונטית".
----
כמה וכמה תפילות התפללנו מעומק הלב על הפסקת הפיגועים ולא נשמעה תפילתינו. אנחנו רוצים שה' ישמע בקולנו אבל לא מסכימים לשמוע בקולו. לא מקבלים את מה שהוא כתב בתורה בענין האיסור לא לתת לנכרים חניה בארץ ישראל. אנחנו לא מקבלים את דעתו בענין האיסור לא לתת נשק לרוצחים. לא מקבלים את דעתו של אלוקים בענין חנינה לרוצחים. מה אנחנו מצפים ממנו?
תתארו לעצמכם שבאמצע התפילה יופיע ה' עלינו וישאל: מה תעשו אם יפסקו הפיגועים? האם תתנו לרוצחים הפלשתינאים את מאות אלפי דולרים שהצטברו בחשבונות הבנק על שמם? הרי זה כסף שלא יגיע בצורת אוכל וחלב לתינוקות פלשתינאים. מה תעשו אחרי שבוע של שקט? האם תתנו להם להיכנס לעבוד בתוך ישראל? להכין סליקים של חומרי חבלה?. האם תתנו למטוס של עראפת להביא לישראל חומרי נפץ למכביר? האם תתנו לו עוד אדמת קודש? תתנו לו עוד שליטה והכרה בינלאומית?
הבעיה היא לא רק במרץ, בש"ס או בליכוד. הבעיה היא בנו שיש לנו תשובה ברורה ומפחדים לומר אותה בקול. מנסים כל מיני פתרונות. אחד מדבר על מדינה פלשתינאית ואחד מותר על 75 אחוז מיש"ע. שוכחים שיש אלוקים בעולם והוא כתב בתורה מה לעשות, ובסוף נצטרך לקבל את דבריו.
--------
הטענה הגדולה של השמאל מול הימין, דתיים, מתנחלים היא "מה הפתרון שלכם?" הם מזהים את הפחד שלנו מלקרוא בשם ה'. למה אנחנו מפחדים לקרוא ומר בשם ה' בלי גמגום?. האם אנחנו חוששים מה יגידו השמאל?. יאמרו עלינו שאנחנו חשוכים גזענים?
מי יגיד? הסרגל של הצדק העולמי. א. ב. יהושע. או אבירי הצדק של האיחוד האירופי? בוגרי הטליבאן? מי הוא זה שאנחנו צריכים להתיישר על פיו ולמדוד את עצמנו על פי אמות המידה שלו?. צריך לומר בפה מלא שאמות המידה של הצדק הזה לא מחייבות אותנו (וגם לא אותם).
כדי להביא גאולה צריך להפסיק לגמגם. כך הסביר האר"י ז"ל את המילה "פסח" כשתי מילים שמשמעותם "פה סח". זו הסיבה שמשה מתעקש על הדיבור, וזו הסיבה שמצוות החג היא בהגדה. דבר דברים ברורים!!. אל תגמגם כשבנך שואל אותך. אמור לו דברים ברורים. מי הוציא אותך? למה יצאת? לאן פניך מועדות?