פרשת המשכן, פרשת תרומה, רצופה פרטים ופרטי פרטים. המשכן והמקדש צריכים להיות מוקד להשראת השכינה בעולם כולו. לפיכך, חברו לבנייה מחומרים שונים המייצגים את מרכיביו השונים, הן מן החי (יריעות עזים, עצי שטים), הן מן הדומם (אבנים).
בחתימת המפרט ההנדסי מופיע הציווי על יתדות המשכן. גם לפרט שולי-לכאורה זה, מתייחסת התורה בדקדוק רב. ונחלקו חכמים בעניינן, האם יתדות אלו היו תקועות בקרקע ממש (כדעתו של רש"י), או שמא היו תלויות בשולי היריעות ומחמת כובדן חיברו את המשכן לקרקע. בין כך ובין כך, לדעת הכל המשכן צריך לביות מחובר לקרקע. טבעו של עולם הוא, שאנשים הקשורים למקדש וקודשיו נוטים ל"רחף" בעולמות עליונים, שוגים בחלומם. לפיכך ביקשה תורה ללמדנו, ש"משכן" אמיתי, אינו יכול להיות מנותק מקרקע המציאות. עליו להיות מחובר ועומד בחוזקו, כך שלא יושפע מכל רוח מצויה שעוברת לידו. בני ישראל גם נצטוו להביא "זהב וכסף ונחושת" לשם בניית המשכן, להורותנו שכדי לבנות את ממלכת הרוח, להגשים את החזון, לא די בחלומות, אלא יש צורך בגיוס משאבים לשם כך. אם אין קמח – תורה מניין?
יתר על כן: המשכן בנוי לא רק ממתכות יקרות, זהב וכסף, אלא גם מחומרים פשוטים, חפצי חולין; יריעות עזים, עצים ואבנים. האתגר הגדול היא ליטול חולין אלה ולקדשם, ליצור זיקה בין הקודש לבין החול, ול"חבר" בין השראת השכינה לבני האדם, שלא ייווצר נתק ביניהם.
מסיבה זו נתבקשה התרומה מכל "בני ישראל", ולא רק מן המיוחסים או העשירים שבהם. במורשת ישראל, קדושה ורוחניות אינם שייכים רק לנזירים ולבני מעלה אלא צריכים להוות אתגר עבור כל אחד ואחד, לפי מעלתו ובהתאם לנסיבות שבהן בוא שרוי.
רעיון נוסף טמון במעשה הכרובים. בפרשתנו (כה, כ) נאמר שהיו "פניהם איש אל אחיו", ואילו במקדש שלמה נאמר (דה"ב, ג) "ופניהם לבית". חז"ל עמדו על סתירה זו, ותירצו: כאן – "ופניהם איש אל אחיו" – בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאשר כל איש מישראל דואג ל"אחיו", לרעהו, ומשתתף בצרת הכלל. לא כן כאשר "ופניהם לבית", כשאין ישראל עושין רצונו של מקום, וכל אחד עושה רק ל"בית", לביתן – שלו, להרבות עושר ורווחה לעצמו ולבני ביתו ואינו שת ליבו לצורכי הכלל.
גם מראית פניהם של הכרובים זכתה לתשומת לב. חז"ל דרשו את המלה כרוב על דרך הארמית – "כרביא", כתינוק. והוסיף ר' שמחה זיסל זיו, ה"סבא" מקלם: הכרובים שפניהם פני תינוקות היו, פנו אל הארון שבתוכו לוחות הברית, ללמדנו שתמיד אנו לפני התורה כתינוקות, ועדיין לא למדנו כלום. לכן, במורשת ישראל נהגו, בניגוד לימנו, לכנות גם גאוני עולם "תלמידי חכמים" ולא "חכמי התורה" או "גדולי התורה". ללמדנו, שלעולם ישים אדם עצמו כאסקופה הנדרסת בפני התורה, ואל יתגאה ש"חכם" או "גדול" הוא מכוחה.