השאלה העמוקה בה דנו גדולי עולם אם תכלית המציאות היא להיטיב לנבראים (רמח"ל בדרך ה' ח"א, פ"ב) או שמא כל המציאות למען ה' (משנת חסידים פרק א), מבוארת בדברי הרב זצ"ל באופן הזה: אמנם הכל קיים למען הנברא, אך הדרך להגיע להטבה הזאת היא על ידי שיפעל הנברא למען מטרה אידיאלית. ולכן סידר ה' בחסדו שפעולת האדם תועיל כלפי מעלה, על מנת לזכות את האדם בטוב העליון של עבודת ה' מאהבה:
"אחרי ההבנה השלמה, אין הדבר מתבאר בשלמות כי אם דווקא על ידי שני המאמרים יחד. שבודאי חפצו ית' להיטיב, אבל הטובה האמיתית והגדולה ונפלאה ... יודע הוא שאין שלמות יותר גדולה ישוב כלל לשלמות השגתו ורצונו, רצה לזכות בזה את נבראיו. על כן יצר אותנו באופן שנמלא ונשלים רצונו."
(מוסר אביך ב,ד)
וכך מבואר גם בעולת ראיה (ח"ב, פז- ח):
"החסד הנצחי הוא יסוד הכל, כי גם האושר של טהרת האדם המוסרית הלא חסד גדול היא, ולא עוד אלא שהוא החסד היותר עליון",
הרי שלמעננו עשה ה' שיהיה הכל למענו.