בני ישראל עבדים במצרים כבר למעלה ממאתיים שנה. כעת הגיעה עת גאולתם.
דרשו חכמים (שיר השירים רבה פרשה ב):
הקב"ה רוצה לשלוח את משה הרועה את צאן חותנו להושיע את ישראל.
אלו הם הפסוקים הקודמים לשליחות, ובהם בעיקר נעסוק:
משה רואה לנגד עיניו מראה לא רגיל - סנה בוער באש ואיננו אוּכָּל. משה סר לראות את המראה הגדול הזה.
כותב הרלב"ג (עמ' 46-47):
סקרנותו של משה וחקירתו בסיבות הדברים הנמצאים בעולם היא שגרמה לו להגיע לדרגתו הגבוהה. כי החקירה בטבע המציאות מקדמת גם את השגת ה'.
ובסור משה לראות, נאמר לו:
קדושת המקום ודאי מצריכה לנהוג בכבוד ראוי; וכתב הרלב"ג (עמ' 47):
אולם הרלב"ג רואה בציוויו של הקב"ה גם מעבר לזה (עמ' 24):
חליצת הנעלים מלבד היותה דרך כבוד למקום הקדוש, יש בה גם קריאה למשה להתבוננות מעמיקה במראה הגדול שראה. אדם החולץ נעליו מרגיש טוב יותר את המקום שעליו הוא עומד, וכך נדרש משה להתבונן היטב במראה שראה. אין המראה משמש רק כפיתוי למשה שיקרב למקום הקדוש אלא יש במראה גם משמעות פנימית אותו נדרש משה לפענח. אמנם, משה היה נבוך במראה והקב"ה ביאר לו את משמעות המראה בהמשך הדברים.
מה משמעות מראה הסנה הבוער באש ואיננו אוכל?
כותב הרלב"ג (24-25):
מראה הסנה הבוער באש ואיננו אוכל, הוא משל לישראל (=הסנה) הסובל צרות רבות וקשות (=אש). אולם למרבה ההפתעה הסנה איננו אוכל. מה מונע מהאש לאכול את הסנה ולכלותו? מלאך ה' - שליח ה' - אשר אף הוא נמצא בסנה הבוער.
אמנם, לא לחינם נבחר הסנה לסמל את ישראל במשל. הסנה איננו רק חומר בעירה, אלא מסמל גם את שפלותם של ישראל ואת רוע מנהגיהם במצרים. ההפתעה גדולה עד מאד. סנה מתכלה בקלות באש; אולם ישראל אינם מתכלים.
אך האש מתגברת והולכת - הצרות גדולות עד מאד (ומסתבר שגם ישראל מתדרדרים מבחינה רוחנית) - והסנה כבר קרוב להתכלות. הסנה לא יכול עוד להחזיק מעמד, ויש חובה להפריד בין האש ובין הסנה (אם ע"י הוצאת הסנה מהאש, ואם ע"י כיבוי האש).
כאמור, משה היה נבוך במראה והקב"ה ביאר לו את כוונת המראה (שם, ז-ט):
ומדוע מספר לו הקב"ה כל זה? התשובה מתבארת מיד בפסוק הבא (פסוק י):
משה הוא האיש שנדרש להפריד בין הסנה לבין האש - הוא הוא מושיען של ישראל.
(מתוך האתר של ישיבת "ברכת משה", מעלה אדומים)