והנה אין ספק שמדותיהם של האבות ע"ה בידיהם היו, ויכלו לפעול עמהם כרצונם ואם כך צריך להבין מדוע יצחק אבינו לא המשיך את דרכו של אביו שהיא מידת החסד אלא פתח ועבד על מידת הגבורה כמידה העיקרית שלו ? יש להבין שאלה זו בשני צדדים נתבאר בשם הרש"ז ז"ל מה שאמרו חז"ל על תפילת יצחק ורבקה לגבי רצונם בפרי בטן "ויעתר לו" ולא לה, שאין דומה תפילת צדיק בן צדיק לתפילת צדיק בן רשע, ולכאורה קשה שהרי לצדיק בן צדיק אין כל צורך בהתגברות וגילוי דרך חדשה אלא בהמשך מה שקיבל מאביו לעומת צדיק בן רשע שמגלה דרך חדשה נלחם ב"מסורת אבותיו" והולך בדרכי ה' ולא בדרכי אבותיו וההסבר על זה, שגדלותו של יצחק היא, שאע"פ שהיה בנו של אברהם אבינו לא הסתפק במה שספג בבית אבא שזה יכל היה להיות רק התנהגות חיצונית והרגל בלבד, אלא עבד ועמל להגיע לבדו אל דרך חדשה בעבודת ה' ובנה בנין חדש בכח עצמו בלבד, וכל מה שזכה בזכות עצמו זכה, עבודה זו גדולה וקשה מאוד, ובזה גדולה מדרגת צדיק בן צדיק ממדרגת צדיק בן רשע שצדיק בן צדיק צריך להעלות עצמו מההרגל של בית אבא ולפלס לעצמו דרך חדשה בנויה מהפנימיות ולא להשתמש רק בחיצוניות שלמד וראה בבית אבא.
והדרך השניה מצאנו בספר "מערכת האלוקות" לרבנו פרץ, שכותב שם שאילו יצחק אבינו היה ממשיך בדרך אביו במידת החסד היה גורם למשוך על הבריאה שפע של חסד, עד אשר מידת הדין היתה נעלמת לגמרי ובמצב כזה לא היה לעולם קיום כלל, כי בלי דין אין עונש לרשעים והיתה עבודת האדם ומלחמתו ביצר בטלה לגמרי ועל כן היתה עבודת יצחק לבנות את מידת הגבורה בעולם.