מעשה(כתובות דף קד) בחכם גדול בשם "רבי", שהיה גם נשיא ישראל והיה חולה מאוד [כיון דחלש אמטיוהי לציפורי דמדליא ובשים אוירא] כיוון שהיה חלש הביאו אותו לעיר ציפורי ששם היה אוויר צח על מנת שיתרפא [ההוא יומא דנח נפשיה דרבי גזרו רבנן תעניתא ובעו רחמי] ביום בו נפטר רבי, לפני מותו, גזרו החכמים על כולם להתענות תענית ציבור והתפללו לבקש רחמים…[סליקא אמתיה דרבי לאיגרא אמרה עליונים מבקשין את רבי והתחתונים מבקשין את רבי יהי רצון שיכופו תחתונים את העליונים] עלתה המשרתת של רבי לעלייה והתפללה כך: עליונים (המלאכים) מבקשים את רבי והתחתונים (חכמי ישראל) מבקשים גם כן. יהי רצון שתפילת החכמים תגבר על תפילת המלאכים ורבי ישאר בחיים. [כיון דחזאי כמה זימני דעייל לבית הכסא וחלץ תפלין ומנח להו וקמצטער] רבי היה הולך כל הזמן עם תפילין וכל פעם שהיה נכנס לשירותים חלץ אותם. ראתה אותו המשרתת שיש לו סבל וייסורים רבים בכל פעם שחולץ ומניח בחזרה תפילין, כיוון שהיתה לו מחלה במעיים והיה צריך ללכת לשירותים פעמים רבות [אמרה יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים] התפללה ואמרה: יהי רצון שתפילת המלאכים תתקבל (ורבי ימות) משום שקשה היה לה לראות אותו סובל. [ולא הוו שתקי רבנן מלמיבעי רחמי שקלה כוזא שדייא מאיגרא לארעא אשתיקו מרחמי ונח נפשה דרבי…]ואולם במקביל התפללו חכמים שרבי יחיה ויתרפא ותפילתה לא היתה יכולה לפעול כל עוד שהחכמים מתפללים. מה עשתה? לקחה כד מהעלייה וזרקה אותו ליד החכמים. לרגע שתקו החכמים ולא התפללו ובאותו הרגע נפטר רבי מן העולם.לסיפור יש המשך, אולם העיקרון בגמרא הוא, שכל עוד תלמיד-חכם חי יש לו סגולה וערך בפני עצמו. עצם זה שהוא חי, אף שהוא סובל מאוד הוא מועיל לעולם בעצם קיומו ואסור לבקש שימות. לא זו בלבד, אלא שאחרי דיונים ארוכים בפוסקי ההלכה נקבע שגם כל אדם מישראל, לא זו בלבד שאסור לבקש שימות כבר, אלא להיפך - מצוה לבקש עליו רחמים שיתרפא במהרה ושלא יסבול. וברוך ד’, מדי יום ביומו שומעים על ניסים רפואיים שמתרחשים, אף על פי שהרופאים כבר התייאשו מלהציל את החולה. ["ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים"], שאפילו אם אדם רואה שמותו ודאי - לא יתייאש מלבקש רחמים מהקב"ה. שנזכה לבשורות טובות ולרפואה שלמה מאת ד' לכל חולי עמו ישראל.