למדת?- קיים
"לשמור לעשות את כל מצותיו" (כ"ח, א')
אמר רבי שמעון בן חלפתא: כל מי שלמד תורה ואינו מקיים, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר.
למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכו שני אריסים. אחד מהם היה נוטע אילנות ומקצצן (עוקרם סמוך לנטיעה), ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן. על מי המלך כועס יותר? לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן?
כך, כל מי שלמד דברי-תורה ואינו מקיים אותה, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר....
חובת העלייה על הפרט
"והיה כי תבוא אל הארץ..." (כ"ו, א')
"כי תבוא" ביחיד, ולא "כי תבואו", ללמדנו, שמצוות העלייה לארץ ישראל חובת גברא היא על כל יחיד ויחיד בישראל, ואל יאמר יהודי היושב בגולה, אמתין עד שאחרים "יעשו עלייה", אלא יזדרז לעלות בעצמו. הספרי מפרש את "והיה כי תבוא אל הארץ..."- עשה מצווה זו שבשכרה תיכנס לארץ. אומר על כך המלבי"ם, שעצם הדבר, שבני ישראל קיבלו על עצמם מראש, התחייבות עצמית לקיים את המצווה הזו לכשייכנסו לארץ, שימש בידם כזכות לסייע בידם, שיוכלו להיכנס לארץ.
עבירה גוררת עבירה
"וירעו אותנו המצרים ויענונו" (כ"ו, ו')
מדוע כתבה תורה "וירעו אותנו"- היה צריך לכתוב "וירעו לנו"?! אלא, המצרים התביישו מאומות העולם בזה שהם שיעבדו את ישראל ועינו את עם ישראל, לפיכך המצרים "הלבישו" על ישראל כל מיני דברים רעים, כדי שיצטיירו כרעים. ורעה זו שימשה אח"כ אליבי למצרים בענותם את ישראל.
פירוש אחר מביא האלשיך: כתוצאה מהעבודה הקשה שעבדו בנו המצרים וכתוצאה מהתנאים הקשים בהם חיינו- "וירעו אותנו"_ נעשינו רעים והתאכזרנו איש לאחיו.
בזכות מי?
"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ט')
"המקום הזה"- רש"י מפרש: בית-המקדש. שואל ה"כתב סופר", הסדר בפסוק צריך היה להיות שונה: קודם ויתן לנו את הארץ...ורק אח"כ ויביאנו אל המקום הזה, לבית-המקדש?! אלא, מפרש, הקב"ה הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בגלל זכויותינו ויושר לבבנו, אלא בשביל בית המקדש והקורבנות. בזכות אלה התברכה הארץ. לכן, הקדים הפסוק את עניין בית-המקדש, לארץ זבת חלב ודבש.
ישיבה מחייבת עשייה
"...אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה" (כ"ו, א')
הפועל "נותן" נכתב בפסוק הפותח את הפרשה בזמן הווה, ולא בזמן עבר. חז"ל לומדים מכך, שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד נתינת ארץ-ישראל לישראל. כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים בעצמם את מצוות "וירשתה וישבת בה". פרשן אחר מתמקד בשאלה המתבקשת, הרי לאחר שהקב"ה נותן לך- לישראל- את הארץ, כהבטחתו, מה שייך להוסיף בפרשה "וירשת וישבת בה"?. אם היא שלי, מה שייך לציין זאת? אלא, שארץ ישראל נקנית בשני אופנים: האחד- בהבטחת ה'. השני- בזיעת אפיים. אין אדם זוכה לירושת הארץ ולשבת בה, אלא כן הוא טורח ומוסר נפשו על ישיבתה. וב"אוצר החיים" מביא את פירושו של בעל "אפריון" לאמר, שכאן כתבה התורה "והיה כי תבוא", בעוד פעמים רבות נאמר בתורה: "והיה כי יביאך ה'". הטעם להבאת הביכורים, עפ"י המפרשים הוא, כדי שיידע האדם, כי לה' הארץ ומלואה, והוא- האדם- אינו אלא כאריס, ומדרך האריס הנאמן להביא פירות ראשונים לבעל הגן. לכן נצטווינו להביא ראשית פרי האדמה בית ה' אל הכהן...זהו שנאמר "והיה כי תבוא"- שמא יעלה בדעתך שאתה בעצמך ובכוחך באת אל הארץ וירשת אותה- לא כן! ולהוציא זאת מלבך, הנני מצווך על מצוות ביכורים, למען תדע כי ה' הוא הנותן אותה לך.
איזהו כהן ראוי?
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כ"ו, ג')
מפרש החתם סופר, אל תבוא לכהן כזה אשר כהונתו אינה אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה...אלא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"- לא מימים קדמונים, מימי אהרון הוא כהן- כלומר: "נכד"...אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן...
יש סיבה לשמוח
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו, י"א)
מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? מסביר בעל "תפארת שלמה": תהיה לך השמחה מפאת הנותן. משל למה הדבר דומה. לאדם שמקבל מתנה מאת המלך. כמה שהוא שמח על עצם ערכה של המתנה, שמחתו כפולה ומכופלת על כך שהמלך הוא שנתן לו את המתנה הזו. חשיבותו של הנותן הוא העיקר בשמחתו. "ושמחת בכל הטוב"- לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר משום "אשר ה' אלוקיך נתן לך". כיוון ש-ה' הוא הנותן. ובאותו כיוון מפרש ר' משה ליב מססוב: מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? בשעה שה' הוא הנותן לך מפרי עבודתך, ואינך נזקק למתנת בשר ודם. וכן, יש לפעמים וה"טוב" הוא לרעת בעליו, בבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". אלא, כאשר יודע האדם כי עושרו הוא מתת ה', אזי משתמש בעושרו למטרות צדקה וחסד- ואז שרויה ברכה ושמחה בכל הטוב. אך אם אין האדם מכיר בערך זה שהכל מתת ה', הופך הטוב והעושר לרועץ.
מתי נהיה ישראל לעם?
"היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך" (כ"ז, ט')
במדרש תנחומא על פרשת "נצבים" מובא: שלוש בריתות כרת הקב"ה עם ישראל. אחת כשיצאו ממצרים, אחת בחורב ואחת כאן. ומדוע כרת הקב"ה עימהם כאן? מפני שאותה הברית שכרת עימהם בסיני ביטלוה ואמרו "אלה אלוהיך", לפיכך חזר וכרת עימהם כאן וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו. ומכיוון שעד עתה, על ידי חטא העגל פסקו מלהיות עם ה', לכן עתה כשקיבלו שוב את התורה ע"י הברית הזאת, חזרו ונעשו שוב עם אלקים. בעל ה"מערכי לב" מסביר, ש"היום הזה נהייתה לעם", היום הזה דווקא, שבו נתאחדת בפועל עם תורתך, נהיית לעם מאורגן, שזכות קיומו היא כל זמן שהוא מאוחד עם ה' ותורתו. ומוסיף, שכל עיקר לאומיותו של ישראל קשורה בדתו ובתורתו. זאת, לעומת עמים אחרים, כמו היוונים, הרומים ואחרים, שהתקיימו כאומות עוד ימים רבים לפני שקיבלו על עצמם את אחת הדתות.
צריך לרצות לדעת לשמוע
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך" (כ"ח, א')
מביא מדרש תנחומא: "נמשלה תורה למים- מה מים מי שאינו יודע לשוט בהם- אובד, כך כל מי שאינו יודע למצוא דברי תורה- אובד מן העולם". ה"שפת אמת" מתחשב קצת יותר גם במי שאינם מרבים ללמוד ואומר: יש מים רדודין שהכל יכולין לעבור בם. זהו הנגלה שבתורה, שדרגות לה לפי השגות האדם- יש נכנס בהם עד טבורו ויש עד צווארו. אולם, יש מים עמוקים שאין להם סוף. זוהי פנימיות התורה ואורה. רק מי שיודע לשוט- יחצה אותה בשלום. מיהו היודע לשוט? זה שמסוגל לבטא עצמו על דברי תורה ואין לו שום נפח וכובד. והיכן לומדים לשוט? רק במים גופם. כך גם התורה עצמה מאלפת את האדם כיצד להתבטל ולחדור לעמקי תהום של פנימיותה...
הברכות ישיגו אותך
"ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (כ"ח, א-ב). מפרש ה"כתב סופר", על-פי רוב, אדם צריך ללכת ממקום למקום כדי להשיג עושר אבל ברכת ה' לישראל לא תהיה באופן כזה, אלא האושר והעושר יבואו הביתה בכל מקום שיהיו ישראל, והם לא יצטרכו לרדוף אחריו. וכל זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- כדי שלא תצטרך לבזבז טרחה וזמן ולהיבטל מתורה וממצוות. בעל "העמק דבר" מסביר, שבשעה שאדם לומד תורה ובורח מהבלי העולם הזה, הוא כה טרוד בלימודו, עד שראשו אינו פנוי להתרגש ולשמוח מאיזה רווח או הצלחה שבאה לו. הבכרה שבפסוק היא, שאפילו בשעה שתהיה עסוק בהבנת התורה, מכל מקום, תהיה הברכה כל כך גדולה, עד שתשיג אותך אפילו שראשך בתורה. ה"חפץ חיים" הסביר, שעצם "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- בכלל הברכות היא, ולא עוד, אלא שאין לך ברכה גדולה מזו, שכל הברכות של מעלה ושל מטה תלויות ב: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך". בעלי המוסר מפרשים, אם תגיע למידת ההסתפקות של "איזשהו העשיר השמח בחלקו", אזי הברכות ישיגוך, ותגיע לשמחת חיים אמיתית של התורה הקדושה.
"לשמור לעשות את כל מצותיו" (כ"ח, א')
אמר רבי שמעון בן חלפתא: כל מי שלמד תורה ואינו מקיים, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר.
למה הדבר דומה? למלך שהיה לו פרדס, והכניס לתוכו שני אריסים. אחד מהם היה נוטע אילנות ומקצצן (עוקרם סמוך לנטיעה), ואחד לא היה נוטע כל עיקר ולא מקצצן. על מי המלך כועס יותר? לא על אותו שהיה נוטע ומקצצן?
כך, כל מי שלמד דברי-תורה ואינו מקיים אותה, עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר....
חובת העלייה על הפרט
"והיה כי תבוא אל הארץ..." (כ"ו, א')
"כי תבוא" ביחיד, ולא "כי תבואו", ללמדנו, שמצוות העלייה לארץ ישראל חובת גברא היא על כל יחיד ויחיד בישראל, ואל יאמר יהודי היושב בגולה, אמתין עד שאחרים "יעשו עלייה", אלא יזדרז לעלות בעצמו. הספרי מפרש את "והיה כי תבוא אל הארץ..."- עשה מצווה זו שבשכרה תיכנס לארץ. אומר על כך המלבי"ם, שעצם הדבר, שבני ישראל קיבלו על עצמם מראש, התחייבות עצמית לקיים את המצווה הזו לכשייכנסו לארץ, שימש בידם כזכות לסייע בידם, שיוכלו להיכנס לארץ.
עבירה גוררת עבירה
"וירעו אותנו המצרים ויענונו" (כ"ו, ו')
מדוע כתבה תורה "וירעו אותנו"- היה צריך לכתוב "וירעו לנו"?! אלא, המצרים התביישו מאומות העולם בזה שהם שיעבדו את ישראל ועינו את עם ישראל, לפיכך המצרים "הלבישו" על ישראל כל מיני דברים רעים, כדי שיצטיירו כרעים. ורעה זו שימשה אח"כ אליבי למצרים בענותם את ישראל.
פירוש אחר מביא האלשיך: כתוצאה מהעבודה הקשה שעבדו בנו המצרים וכתוצאה מהתנאים הקשים בהם חיינו- "וירעו אותנו"_ נעשינו רעים והתאכזרנו איש לאחיו.
בזכות מי?
"ויביאנו אל המקום הזה ויתן לנו את הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש" (כ"ו, ט')
"המקום הזה"- רש"י מפרש: בית-המקדש. שואל ה"כתב סופר", הסדר בפסוק צריך היה להיות שונה: קודם ויתן לנו את הארץ...ורק אח"כ ויביאנו אל המקום הזה, לבית-המקדש?! אלא, מפרש, הקב"ה הביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, לא בגלל זכויותינו ויושר לבבנו, אלא בשביל בית המקדש והקורבנות. בזכות אלה התברכה הארץ. לכן, הקדים הפסוק את עניין בית-המקדש, לארץ זבת חלב ודבש.
ישיבה מחייבת עשייה
"...אשר ה' אלוקיך נותן לך נחלה" (כ"ו, א')
הפועל "נותן" נכתב בפסוק הפותח את הפרשה בזמן הווה, ולא בזמן עבר. חז"ל לומדים מכך, שהקב"ה מחדש בטובו בכל יום תמיד נתינת ארץ-ישראל לישראל. כל זמן שישראל עושים רצונו של מקום ומקיימים בעצמם את מצוות "וירשתה וישבת בה". פרשן אחר מתמקד בשאלה המתבקשת, הרי לאחר שהקב"ה נותן לך- לישראל- את הארץ, כהבטחתו, מה שייך להוסיף בפרשה "וירשת וישבת בה"?. אם היא שלי, מה שייך לציין זאת? אלא, שארץ ישראל נקנית בשני אופנים: האחד- בהבטחת ה'. השני- בזיעת אפיים. אין אדם זוכה לירושת הארץ ולשבת בה, אלא כן הוא טורח ומוסר נפשו על ישיבתה. וב"אוצר החיים" מביא את פירושו של בעל "אפריון" לאמר, שכאן כתבה התורה "והיה כי תבוא", בעוד פעמים רבות נאמר בתורה: "והיה כי יביאך ה'". הטעם להבאת הביכורים, עפ"י המפרשים הוא, כדי שיידע האדם, כי לה' הארץ ומלואה, והוא- האדם- אינו אלא כאריס, ומדרך האריס הנאמן להביא פירות ראשונים לבעל הגן. לכן נצטווינו להביא ראשית פרי האדמה בית ה' אל הכהן...זהו שנאמר "והיה כי תבוא"- שמא יעלה בדעתך שאתה בעצמך ובכוחך באת אל הארץ וירשת אותה- לא כן! ולהוציא זאת מלבך, הנני מצווך על מצוות ביכורים, למען תדע כי ה' הוא הנותן אותה לך.
איזהו כהן ראוי?
"ובאת אל הכהן אשר יהיה בימים ההם" (כ"ו, ג')
מפרש החתם סופר, אל תבוא לכהן כזה אשר כהונתו אינה אך ורק משום שגם אביו היה כהן, והוא עצמו אינו ראוי לכהונה...אלא "אל הכהן אשר יהיה בימים ההם"- לא מימים קדמונים, מימי אהרון הוא כהן- כלומר: "נכד"...אלא גם כיום הוא עצמו ראוי להיות כהן...
יש סיבה לשמוח
"ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ד' אלקיך" (כ"ו, י"א)
מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? מסביר בעל "תפארת שלמה": תהיה לך השמחה מפאת הנותן. משל למה הדבר דומה. לאדם שמקבל מתנה מאת המלך. כמה שהוא שמח על עצם ערכה של המתנה, שמחתו כפולה ומכופלת על כך שהמלך הוא שנתן לו את המתנה הזו. חשיבותו של הנותן הוא העיקר בשמחתו. "ושמחת בכל הטוב"- לא רק משום שהוא טוב, אלא בעיקר משום "אשר ה' אלוקיך נתן לך". כיוון ש-ה' הוא הנותן. ובאותו כיוון מפרש ר' משה ליב מססוב: מתי אתה יכול לשמוח "בכל הטוב"? בשעה שה' הוא הנותן לך מפרי עבודתך, ואינך נזקק למתנת בשר ודם. וכן, יש לפעמים וה"טוב" הוא לרעת בעליו, בבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". אלא, כאשר יודע האדם כי עושרו הוא מתת ה', אזי משתמש בעושרו למטרות צדקה וחסד- ואז שרויה ברכה ושמחה בכל הטוב. אך אם אין האדם מכיר בערך זה שהכל מתת ה', הופך הטוב והעושר לרועץ.
מתי נהיה ישראל לעם?
"היום הזה נהיית לעם לה' אלקיך" (כ"ז, ט')
במדרש תנחומא על פרשת "נצבים" מובא: שלוש בריתות כרת הקב"ה עם ישראל. אחת כשיצאו ממצרים, אחת בחורב ואחת כאן. ומדוע כרת הקב"ה עימהם כאן? מפני שאותה הברית שכרת עימהם בסיני ביטלוה ואמרו "אלה אלוהיך", לפיכך חזר וכרת עימהם כאן וקבע עליה קללה למי שחוזר בדבריו. ומכיוון שעד עתה, על ידי חטא העגל פסקו מלהיות עם ה', לכן עתה כשקיבלו שוב את התורה ע"י הברית הזאת, חזרו ונעשו שוב עם אלקים. בעל ה"מערכי לב" מסביר, ש"היום הזה נהייתה לעם", היום הזה דווקא, שבו נתאחדת בפועל עם תורתך, נהיית לעם מאורגן, שזכות קיומו היא כל זמן שהוא מאוחד עם ה' ותורתו. ומוסיף, שכל עיקר לאומיותו של ישראל קשורה בדתו ובתורתו. זאת, לעומת עמים אחרים, כמו היוונים, הרומים ואחרים, שהתקיימו כאומות עוד ימים רבים לפני שקיבלו על עצמם את אחת הדתות.
צריך לרצות לדעת לשמוע
"והיה אם שמוע תשמע בקול ה' אלקיך" (כ"ח, א')
מביא מדרש תנחומא: "נמשלה תורה למים- מה מים מי שאינו יודע לשוט בהם- אובד, כך כל מי שאינו יודע למצוא דברי תורה- אובד מן העולם". ה"שפת אמת" מתחשב קצת יותר גם במי שאינם מרבים ללמוד ואומר: יש מים רדודין שהכל יכולין לעבור בם. זהו הנגלה שבתורה, שדרגות לה לפי השגות האדם- יש נכנס בהם עד טבורו ויש עד צווארו. אולם, יש מים עמוקים שאין להם סוף. זוהי פנימיות התורה ואורה. רק מי שיודע לשוט- יחצה אותה בשלום. מיהו היודע לשוט? זה שמסוגל לבטא עצמו על דברי תורה ואין לו שום נפח וכובד. והיכן לומדים לשוט? רק במים גופם. כך גם התורה עצמה מאלפת את האדם כיצד להתבטל ולחדור לעמקי תהום של פנימיותה...
הברכות ישיגו אותך
"ונתנך ה' אלקיך עליון על כל גויי הארץ ובאו עליך כל הברכות האלה והשיגוך כי תשמע בקול ה' אלוקיך" (כ"ח, א-ב). מפרש ה"כתב סופר", על-פי רוב, אדם צריך ללכת ממקום למקום כדי להשיג עושר אבל ברכת ה' לישראל לא תהיה באופן כזה, אלא האושר והעושר יבואו הביתה בכל מקום שיהיו ישראל, והם לא יצטרכו לרדוף אחריו. וכל זה, "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- כדי שלא תצטרך לבזבז טרחה וזמן ולהיבטל מתורה וממצוות. בעל "העמק דבר" מסביר, שבשעה שאדם לומד תורה ובורח מהבלי העולם הזה, הוא כה טרוד בלימודו, עד שראשו אינו פנוי להתרגש ולשמוח מאיזה רווח או הצלחה שבאה לו. הבכרה שבפסוק היא, שאפילו בשעה שתהיה עסוק בהבנת התורה, מכל מקום, תהיה הברכה כל כך גדולה, עד שתשיג אותך אפילו שראשך בתורה. ה"חפץ חיים" הסביר, שעצם "כי תשמע בקול ה' אלוקיך"- בכלל הברכות היא, ולא עוד, אלא שאין לך ברכה גדולה מזו, שכל הברכות של מעלה ושל מטה תלויות ב: "כי תשמע בקול ה' אלוקיך". בעלי המוסר מפרשים, אם תגיע למידת ההסתפקות של "איזשהו העשיר השמח בחלקו", אזי הברכות ישיגוך, ותגיע לשמחת חיים אמיתית של התורה הקדושה.