פרשתנו פותחת במצוות הבאת הביכורים בה מגיד מביא הביכורים את מקרא הביכורים. אחד הדברים אותו אומר מביא הביכורים הוא "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו". ואולם כאשר אנו מדברים על ביאה לארץ ישראל, צריכים אנו להבחין בין שתי סוגי ביאות:
ישנה בחינה של ביאה לארץ ישראל, שהיא טכנית, מצד שהאדם מגלה שהיא באמת ארץ זבת חלב ודבש ואשר על כן "משתלם" לבא לארץ, וישנה ביאה לארץ ישראל, שהיא מהותית, מצד שנתונה היא מאת ד' ועל כן היות שאנו עם ד', באנו לארץ שד' נתן לעם סגולתו.
והבדל גדול יש בין שתי הבחינות הללו.
הביאה לארץ מכוח ההכרה העצמית ממילא מגבילה את ערכה של הארץ לפי השגתו של האדם. לעומת זאת, הביאה מצד שנתונה היא מאת ד' מביא להשיג את ערכה מצד הנותן ולא מצד המקבל, המוגבל, דהיינו ערכה בעיני ד'.
בחינה זו האחרונה עדיין רחוקה היא מהאדם לפני הבאת הביכורים ורק לאחר מכן יכול הוא לומר "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו". ודוקא מכח מצוות הבאת הביכורים בבחינת מצווה ועושה; כפי שיאמר "ככל מצוותיך אשר ציוויתני", אף על פי שמכח הכרת הטובה הטבעית לאדם היה יכול להביא את הביכורים בבחינת מי שאינו מצווה ועושה אלא שאז היה מקטין את ערך המעשה לערך ההשגה הפרטית והמצומצמת שלו כנגד בחינת אין סופיותו של ד'.
ולכן מתגלה גם כי דרך הבאת הביכורים יוצר האדם הפרטי קשר עם אלוקיו במידה שהוא מעיד דרך הביכורים על נתינת הארץ. אכן בתחילת הטכס של הבאת הביכורים, ד' נקרא רק אלוקי הכהן: "ובאת אל הכהן ... ואמרת אליו: הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ". ורק אחרי שלקח הכהן את הטנא מידיו "והניחו לפני מזבח ד' אלקיך", דהיינו שמתברר שהעבודה נעשית על ידי הכהן אבל רק באופן שהוא עושה בשרות העם, כשליח, שד' הוא גם אלקיך ולא רק אלקי הכהן. או אז יכול מביא הביכורים להמשיך: וענית ואמרת לפני ד' אלקיך וגו', דהיינו התקשרות האדם הפרטי למהלך והתפתחות תולדות עמו ומשפחתו - ולכן כל החלק הזה מובא בלשון רבים לעומת החלק הראשון שדיבר לשון יחיד, שהרי הוא כולל את עצמו בתולדות הכלל - ומסיים והנחתו לפני ד' אלקיך, דהיינו, אחרי שהכהן הניח את הטנא לפני מזבח ד', נוטלו המביא ואוחזו בידיו למשך כל ההגדה הנ"ל ולבסוף הוא עצמו מניחו לפני ד' בעוד שהכהן היה יכול להניחו רק לפני מזבח ד' ואז באה השמחה בכל הטוב אשר נתן לנו ד' אלקינו.
ולכן באה מצות הבאת הביכורים דוקא אחרי הציווי של מחיית עמלק, שהרי עמלק הוא הכח המשתדל למנוע מישראל את השמחה של "והיה כי תבא אל הארץ" והמונע את יכולתו של ישראל להתקשר עם אביו שבשמים ולכן במחיית זכרו מתחת השמים תלויה ההצלחה של הזכיה לביאת הארץ מכח שזו הארץ הנתונה לנו מאת ד' ובבנין בית המקדש שם נביא את ביכורי התחדשותנו בארצנו במהרה בימינו.
ישנה בחינה של ביאה לארץ ישראל, שהיא טכנית, מצד שהאדם מגלה שהיא באמת ארץ זבת חלב ודבש ואשר על כן "משתלם" לבא לארץ, וישנה ביאה לארץ ישראל, שהיא מהותית, מצד שנתונה היא מאת ד' ועל כן היות שאנו עם ד', באנו לארץ שד' נתן לעם סגולתו.
והבדל גדול יש בין שתי הבחינות הללו.
הביאה לארץ מכוח ההכרה העצמית ממילא מגבילה את ערכה של הארץ לפי השגתו של האדם. לעומת זאת, הביאה מצד שנתונה היא מאת ד' מביא להשיג את ערכה מצד הנותן ולא מצד המקבל, המוגבל, דהיינו ערכה בעיני ד'.
בחינה זו האחרונה עדיין רחוקה היא מהאדם לפני הבאת הביכורים ורק לאחר מכן יכול הוא לומר "כי באתי אל הארץ אשר נשבע ד' לאבותינו לתת לנו". ודוקא מכח מצוות הבאת הביכורים בבחינת מצווה ועושה; כפי שיאמר "ככל מצוותיך אשר ציוויתני", אף על פי שמכח הכרת הטובה הטבעית לאדם היה יכול להביא את הביכורים בבחינת מי שאינו מצווה ועושה אלא שאז היה מקטין את ערך המעשה לערך ההשגה הפרטית והמצומצמת שלו כנגד בחינת אין סופיותו של ד'.
ולכן מתגלה גם כי דרך הבאת הביכורים יוצר האדם הפרטי קשר עם אלוקיו במידה שהוא מעיד דרך הביכורים על נתינת הארץ. אכן בתחילת הטכס של הבאת הביכורים, ד' נקרא רק אלוקי הכהן: "ובאת אל הכהן ... ואמרת אליו: הגדתי היום לד' אלקיך כי באתי אל הארץ". ורק אחרי שלקח הכהן את הטנא מידיו "והניחו לפני מזבח ד' אלקיך", דהיינו שמתברר שהעבודה נעשית על ידי הכהן אבל רק באופן שהוא עושה בשרות העם, כשליח, שד' הוא גם אלקיך ולא רק אלקי הכהן. או אז יכול מביא הביכורים להמשיך: וענית ואמרת לפני ד' אלקיך וגו', דהיינו התקשרות האדם הפרטי למהלך והתפתחות תולדות עמו ומשפחתו - ולכן כל החלק הזה מובא בלשון רבים לעומת החלק הראשון שדיבר לשון יחיד, שהרי הוא כולל את עצמו בתולדות הכלל - ומסיים והנחתו לפני ד' אלקיך, דהיינו, אחרי שהכהן הניח את הטנא לפני מזבח ד', נוטלו המביא ואוחזו בידיו למשך כל ההגדה הנ"ל ולבסוף הוא עצמו מניחו לפני ד' בעוד שהכהן היה יכול להניחו רק לפני מזבח ד' ואז באה השמחה בכל הטוב אשר נתן לנו ד' אלקינו.
ולכן באה מצות הבאת הביכורים דוקא אחרי הציווי של מחיית עמלק, שהרי עמלק הוא הכח המשתדל למנוע מישראל את השמחה של "והיה כי תבא אל הארץ" והמונע את יכולתו של ישראל להתקשר עם אביו שבשמים ולכן במחיית זכרו מתחת השמים תלויה ההצלחה של הזכיה לביאת הארץ מכח שזו הארץ הנתונה לנו מאת ד' ובבנין בית המקדש שם נביא את ביכורי התחדשותנו בארצנו במהרה בימינו.