השוויון הוא מעקרונות היסוד של כל משטר דמוקרטי. מגילת העצמאות מבטיחה ש"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". ועם זאת, עד היום טרם נחקק חוק יסוד שמעגן את עקרון השוויון במפורש במערכת חוקיה של מדינת ישראל. לא אחת אף נשמעת טענה שעיקרון זה מ נ ו ג ד לתורת ישראל, ומונע את האפשרות ליצור את החיבור בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית". טענה זו, בטעות יסודה.
אכן, עקרון השוויון בניסוחו המודרני, אינו ניתן להחלה פשטנית, כמות שהוא, על דיני התורה, שהם חלק ממערכת משפט דתית, שעקרונותיה שונים לחלוטין. ועם זאת, לא מעט מקורות במשפט העברי מדברים, בקול צלול וברור, על החובה לקיימו, דוגמת הכלל הגדול (שמות יב, מט): "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר הגָר בתוככם".
בפרשתנו ניתן לכך ביטוי כפול. האחד, במעשה בנות צלפחד. דרישתן הנחרצת לקבל חלק בירושת אביהן, כמו הבנים, היא, אולי, התביעה הראשונה בעולם לשוויון בין המינים. לימים, נדרשו חכמי המשפט העברי שוב ושוב להתמודד עם אפלייתן המובהקת של הנשים בדיני הירושה המקראיים. הפתרונות המעשיים שהציעו בעניין זה (דוגמת ספרו של הריא"ה הרצוג על הצעת תקנות בירושות), יכולים לשמש פרק מאלף באפשרות התאמתו של המשפט העברי למציאות ימינו.
הביטוי השני לעקרון השוויון בפרשתנו נוגע לשוויון בחלוקת הנטל. בני גד ובני ראובן מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. מטרתם היא הדאגה לצרכים של בני שבטם בלבד ("למקננו... לטפינו"), תוך השתמטות מהנשיאה בנטל כיבוש הארץ עם שאר אחיהם. הם מבקשים זאת בלשון נימוסית: "אִ ם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה". תגובתו של משה מפתיעה בחריפותה ובעוצמתה: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?". כפי שהעיר פ' פלאי, בספרו "תורה היום", שמשה רבינו לא חשש שהשתמטות זו תפגע במאמץ המלחמתי. אחרי הכל, הקב"ה הבטיח את הארץ לבני ישראל, ללא תלות במספר השבטים שיטלו חלק במלחמה. דאגתו של משה הייתה נתונה למשמעות ה מ ו ס ר י ת של פרישת שני שבטים מן הכלל. אי שוויון זה בנשיאה בנטל, משקף "ת ר ב ו ת אנשים חטאים". "תרבות" שלמה של השתמטות, שראשיתה בבריחה ממערכות המלחמה, המשכה בעשיית רווחים כלכליים על חשבון שאר הציבור וסופה מי ישורנו.
רק לאחר שחזרו בהם שני השבטים, והצטרפו למאמץ המלחמתי, יכול היה משה להכריז: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (לב, כב). ללמדנו, שלא די בכוונות טובות. יש חובה לצאת "ידי שמים", להיות יראי ה' ולמנוע חילול ה'. לא פחות מכך, חובה לצאת גם ידי חובת "ישראל", ידי הבריות, שלא יהיו מרננות ואומרות: "פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלים מעשיו".
אכן, עקרון השוויון בניסוחו המודרני, אינו ניתן להחלה פשטנית, כמות שהוא, על דיני התורה, שהם חלק ממערכת משפט דתית, שעקרונותיה שונים לחלוטין. ועם זאת, לא מעט מקורות במשפט העברי מדברים, בקול צלול וברור, על החובה לקיימו, דוגמת הכלל הגדול (שמות יב, מט): "תורה אחת יהיה לאזרח ולגֵר הגָר בתוככם".
בפרשתנו ניתן לכך ביטוי כפול. האחד, במעשה בנות צלפחד. דרישתן הנחרצת לקבל חלק בירושת אביהן, כמו הבנים, היא, אולי, התביעה הראשונה בעולם לשוויון בין המינים. לימים, נדרשו חכמי המשפט העברי שוב ושוב להתמודד עם אפלייתן המובהקת של הנשים בדיני הירושה המקראיים. הפתרונות המעשיים שהציעו בעניין זה (דוגמת ספרו של הריא"ה הרצוג על הצעת תקנות בירושות), יכולים לשמש פרק מאלף באפשרות התאמתו של המשפט העברי למציאות ימינו.
הביטוי השני לעקרון השוויון בפרשתנו נוגע לשוויון בחלוקת הנטל. בני גד ובני ראובן מבקשים להישאר בעבר הירדן המזרחי. מטרתם היא הדאגה לצרכים של בני שבטם בלבד ("למקננו... לטפינו"), תוך השתמטות מהנשיאה בנטל כיבוש הארץ עם שאר אחיהם. הם מבקשים זאת בלשון נימוסית: "אִ ם מצאנו חן בעיניך, יותן את הארץ הזאת לעבדיך לאחוזה". תגובתו של משה מפתיעה בחריפותה ובעוצמתה: "האחיכם יבואו למלחמה, ואתם תשבו פה?". כפי שהעיר פ' פלאי, בספרו "תורה היום", שמשה רבינו לא חשש שהשתמטות זו תפגע במאמץ המלחמתי. אחרי הכל, הקב"ה הבטיח את הארץ לבני ישראל, ללא תלות במספר השבטים שיטלו חלק במלחמה. דאגתו של משה הייתה נתונה למשמעות ה מ ו ס ר י ת של פרישת שני שבטים מן הכלל. אי שוויון זה בנשיאה בנטל, משקף "ת ר ב ו ת אנשים חטאים". "תרבות" שלמה של השתמטות, שראשיתה בבריחה ממערכות המלחמה, המשכה בעשיית רווחים כלכליים על חשבון שאר הציבור וסופה מי ישורנו.
רק לאחר שחזרו בהם שני השבטים, והצטרפו למאמץ המלחמתי, יכול היה משה להכריז: "והייתם נקיים מה' ומישראל" (לב, כב). ללמדנו, שלא די בכוונות טובות. יש חובה לצאת "ידי שמים", להיות יראי ה' ולמנוע חילול ה'. לא פחות מכך, חובה לצאת גם ידי חובת "ישראל", ידי הבריות, שלא יהיו מרננות ואומרות: "פלוני שלמד תורה, ראו כמה מקולקלים מעשיו".