תנו רבנן: הוא אומר לעלות היא אומרת שלא לעלות - כופין אותה לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות - כופין אותו לעלות, ואם לאו - תצא בלא כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת - כופין אותה שלא לצאת, ואם לאו - תצא בלא כתובה. הוא אומר לצאת והיא אומרת שלא לצאת - כופין אותו שלא לצאת, ואם לאו - יוציא ויתן כתובה.
הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לג, נג) כותב שהטעם לכך שהבעל והאשה יכולים לכוף את בן זוגם לעלות לארץ הוא משום מצות ישוב ארץ ישראל אשר נוהגת לדעתו בכל הדורות, וכן כותב המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח) שאי אפשר לפרש שהטעם הוא משום קיום מצוות התלויות בארץ, שאם כן לא היתה לאשה זכות לכוף את בעלה, כמו שאמרו במסכת קידושין (ל, ב) שאשה אינה חייבת לקיים כיבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עליה.
בדרך אחרת כותב התשב"ץ (ח"ג סי' ר ? רא) שהטעם הוא משום קיום מצוות התלויות בארץ, ולדעתו שאילו היה הטעם משום הערך העצמי של ישיבת הארץ היה ראוי לכוף אף לצאת מעבר הירדון שמעלת הישיבה שם פחותה מזו שביהודה ובגליל, בעוד שבמשנה לעיל שנינו שאין כופים.
התוספות (ד"ה הוא אומר) כותבים בשם רבינו חיים שעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם. בפשטות משמע מדבריו שאף הוא מבין שטעם הדין הוא קיום מצוות התלויות בארץ, וכך מסבירו המהרי"ט אך דוחה את דבריו בטענה שאין מניעה להקפיד גם עכשיו במצוות התלויות בארץ, ומסיק לבסוף שדברי רבינו חיים כפי שמובאים בתוספות אינם אלא הגהת תלמיד שאין לסמוך עליה, וכל מה שרבינו חיים בא לומר הוא שאם יש סכנה בדרכים אין זכות לכוף.
אולם החתם סופר בתשובה (יו"ד סי' רלד) מבין שאף רבינו חיים מפרש את הדין מטעם ערך קדושת הארץ. ורק סובר שבשל הקושי לקיים את המצוות התלויות בארץ עדיף שלא לעלות, וכן כותב בדעתו בעל ספר ההפלאה שהתירו לו לעבור ולהמנע מלעלות כדי שלא יבוא לעבור על איסורים חמורים.
המהרי"ט (ח"א סי' מז) כותב שכופים לעלות רק לתוך גבולות עולי בבל, ולא למקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עליו בבל, ולמרות שכאמור לשיטתו אין הדין נובע מחיוב מצוות התלויות בארץ גם מצד מצות ישוב ארץ ישראל יש דרגות שונות, ומה לא כבשו עולי בבל אין בו מצות ישיבה.
חולק עליו בעל כפתור ופרח (פרק י) שכותב שלענין הדין שכופים לעלות לארץ ישראל אין הבדל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל. מרן הרב קוק זצ"ל (טוב ראיה) מוכיח שגם הרמב"ן (בספר המצוות) חולק עליו וסובר שמצות ישיבת הארץ חלה על כל ארץ ישראל אפילו בזמן הזה.
לגבי מקומות שנכבשו בזמנינו ואינם בתחומי עולי בבל דן הגר"ש ישראל ז"ל בספר ארץ חמדה (שער ג, יג) וכותב שיש בזה מחלוקת האם די בכיבוש כדי להחיל קדושת הארץ או שיש צורך בקידוש על ידי הסנהדרין.
לעומת מה שמובא בסוגייתנו מובא בירושלמי שהבעל כופה את אשתו לעלות אך האשה אינה כופה את בעלה, ומסביר מהר"ם מרונטנבורג (דפוס לבוב סי' שפו) שבסוגייתנו מדובר בזמן שהיה בית המקדש קיים והיתה המצוה לגור בארץ ישראל גדולה יותר, ובירושלמי מדובר בזמן הזה, ולא ייפו את כח האשה כמו את כח האיש. והב"ח מסביר שאת הבעל אי אפשר לכוף מפני דוחק המזונות שטוען שלא יוכל לפרנס את אשתו בארץ ישראל.
לפי דבריו יוצא שאם אין לו טענה כזו חוזר הדין המקורי שאף האשה כופה את בעלה, אבל הגר"א (סקי"ז) מסביר שלפי המהר"ם החילוק הוא שבזמן הבית היתה הכפיה מכח מצות ישוב הארץ, בעוד שבזמן הזה הכפיה היא מכח מצוות התלויות בארץ, ולכן השתנה דינה של האשה שאינה יכולה לכוף את בעלה. לפי זה נמצאת דעת המהר"ם שאין מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה.
בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' נ) מבאר שלדעת המהר"ם אין כופים בזמן הזה מכח מצוות התלויות ארץ כסברת רבינו חיים, ומצד מצות ישיבת הארץ יש כח רק לאיש ולא לאשה אשר פטורה ממצות "וירשתם אותה וישבתם בה", שהרי אין דרכה בכיבוש וממילא אף אינה מצוה בישיבה. אולם הר"ן בסוגייתנו כותב בשם הראב"ד שאף הנשים חייבות במצות ישיבת הארץ, והרצ"י קוק בספר לנתיבות ישראל (ח"ב עמ' קטו) מסביר ששורש המצוה היא קדושתה העצמית של הארץ ולכן אף הנשים חייבות.
הרי"ף והרא"ש מביאים רק את הברייתא כפי שמובאת בסוגייתנו ומשמע שמבינים שדיניה נוהגים אף בזמן הזה, וחולקים על המהר"ם מרוטנבורג.
גם הרמב"ם פוסק שהבעל והאשה כופים זה את זה, ובהלכות עבדים (פרק ח, ט) אף כותב שהדין שהעבד והאדון כופים זה את זה לעלות נוהג אפילו שהארץ בידי גוים, ובודאי כך הדין גם באשה ובעלה. עם זאת אין הרמב"ם בספר המצוות מונה את מצות ישיבת הארץ, ובעל מגילת אסתר סובר שדעתו כרבינו חיים שאין מצוה לדור בארץ ישראל בזמן הזה, ואין הרמב"ם מונה מצוות שאינן נוהגות לדורות. אולם האבני נזר (יו"ד סי' רנד, ד) ובעל פאת השלחן (בית ישראל סי' א, יד) מוכיחים שאינו סובר כרבינו חיים מפסיקתו עפ"י סוגייתנו שאף בזמן הזה יש זכות לכוף ולעלות.
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חולק על הרמב"ם וכותב שיש למנות בין המצוות את המצוה לרשת את ארץ ולא להניחה לאומות ולשבת בה,וכותב בפתחי תשובה שזו כנראה דעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים שכתבו שכופים זה את זה לעלות אף בזמן הזה.
הרמב"ן בפירושו לתורה (במדבר לג, נג) כותב שהטעם לכך שהבעל והאשה יכולים לכוף את בן זוגם לעלות לארץ הוא משום מצות ישוב ארץ ישראל אשר נוהגת לדעתו בכל הדורות, וכן כותב המהרי"ט (ח"ב יו"ד סי' כח) שאי אפשר לפרש שהטעם הוא משום קיום מצוות התלויות בארץ, שאם כן לא היתה לאשה זכות לכוף את בעלה, כמו שאמרו במסכת קידושין (ל, ב) שאשה אינה חייבת לקיים כיבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עליה.
בדרך אחרת כותב התשב"ץ (ח"ג סי' ר ? רא) שהטעם הוא משום קיום מצוות התלויות בארץ, ולדעתו שאילו היה הטעם משום הערך העצמי של ישיבת הארץ היה ראוי לכוף אף לצאת מעבר הירדון שמעלת הישיבה שם פחותה מזו שביהודה ובגליל, בעוד שבמשנה לעיל שנינו שאין כופים.
התוספות (ד"ה הוא אומר) כותבים בשם רבינו חיים שעכשיו אין מצוה לדור בארץ ישראל כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשים שאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם. בפשטות משמע מדבריו שאף הוא מבין שטעם הדין הוא קיום מצוות התלויות בארץ, וכך מסבירו המהרי"ט אך דוחה את דבריו בטענה שאין מניעה להקפיד גם עכשיו במצוות התלויות בארץ, ומסיק לבסוף שדברי רבינו חיים כפי שמובאים בתוספות אינם אלא הגהת תלמיד שאין לסמוך עליה, וכל מה שרבינו חיים בא לומר הוא שאם יש סכנה בדרכים אין זכות לכוף.
אולם החתם סופר בתשובה (יו"ד סי' רלד) מבין שאף רבינו חיים מפרש את הדין מטעם ערך קדושת הארץ. ורק סובר שבשל הקושי לקיים את המצוות התלויות בארץ עדיף שלא לעלות, וכן כותב בדעתו בעל ספר ההפלאה שהתירו לו לעבור ולהמנע מלעלות כדי שלא יבוא לעבור על איסורים חמורים.
המהרי"ט (ח"א סי' מז) כותב שכופים לעלות רק לתוך גבולות עולי בבל, ולא למקומות שכבשו עולי מצרים ולא כבשו עליו בבל, ולמרות שכאמור לשיטתו אין הדין נובע מחיוב מצוות התלויות בארץ גם מצד מצות ישוב ארץ ישראל יש דרגות שונות, ומה לא כבשו עולי בבל אין בו מצות ישיבה.
חולק עליו בעל כפתור ופרח (פרק י) שכותב שלענין הדין שכופים לעלות לארץ ישראל אין הבדל בין מה שכבשו עולי מצרים ובין מה שכבשו עולי בבל. מרן הרב קוק זצ"ל (טוב ראיה) מוכיח שגם הרמב"ן (בספר המצוות) חולק עליו וסובר שמצות ישיבת הארץ חלה על כל ארץ ישראל אפילו בזמן הזה.
לגבי מקומות שנכבשו בזמנינו ואינם בתחומי עולי בבל דן הגר"ש ישראל ז"ל בספר ארץ חמדה (שער ג, יג) וכותב שיש בזה מחלוקת האם די בכיבוש כדי להחיל קדושת הארץ או שיש צורך בקידוש על ידי הסנהדרין.
לעומת מה שמובא בסוגייתנו מובא בירושלמי שהבעל כופה את אשתו לעלות אך האשה אינה כופה את בעלה, ומסביר מהר"ם מרונטנבורג (דפוס לבוב סי' שפו) שבסוגייתנו מדובר בזמן שהיה בית המקדש קיים והיתה המצוה לגור בארץ ישראל גדולה יותר, ובירושלמי מדובר בזמן הזה, ולא ייפו את כח האשה כמו את כח האיש. והב"ח מסביר שאת הבעל אי אפשר לכוף מפני דוחק המזונות שטוען שלא יוכל לפרנס את אשתו בארץ ישראל.
לפי דבריו יוצא שאם אין לו טענה כזו חוזר הדין המקורי שאף האשה כופה את בעלה, אבל הגר"א (סקי"ז) מסביר שלפי המהר"ם החילוק הוא שבזמן הבית היתה הכפיה מכח מצות ישוב הארץ, בעוד שבזמן הזה הכפיה היא מכח מצוות התלויות בארץ, ולכן השתנה דינה של האשה שאינה יכולה לכוף את בעלה. לפי זה נמצאת דעת המהר"ם שאין מצות ישוב הארץ נוהגת בזמן הזה.
בשו"ת בית הלוי (ח"ב סי' נ) מבאר שלדעת המהר"ם אין כופים בזמן הזה מכח מצוות התלויות ארץ כסברת רבינו חיים, ומצד מצות ישיבת הארץ יש כח רק לאיש ולא לאשה אשר פטורה ממצות "וירשתם אותה וישבתם בה", שהרי אין דרכה בכיבוש וממילא אף אינה מצוה בישיבה. אולם הר"ן בסוגייתנו כותב בשם הראב"ד שאף הנשים חייבות במצות ישיבת הארץ, והרצ"י קוק בספר לנתיבות ישראל (ח"ב עמ' קטו) מסביר ששורש המצוה היא קדושתה העצמית של הארץ ולכן אף הנשים חייבות.
הרי"ף והרא"ש מביאים רק את הברייתא כפי שמובאת בסוגייתנו ומשמע שמבינים שדיניה נוהגים אף בזמן הזה, וחולקים על המהר"ם מרוטנבורג.
גם הרמב"ם פוסק שהבעל והאשה כופים זה את זה, ובהלכות עבדים (פרק ח, ט) אף כותב שהדין שהעבד והאדון כופים זה את זה לעלות נוהג אפילו שהארץ בידי גוים, ובודאי כך הדין גם באשה ובעלה. עם זאת אין הרמב"ם בספר המצוות מונה את מצות ישיבת הארץ, ובעל מגילת אסתר סובר שדעתו כרבינו חיים שאין מצוה לדור בארץ ישראל בזמן הזה, ואין הרמב"ם מונה מצוות שאינן נוהגות לדורות. אולם האבני נזר (יו"ד סי' רנד, ד) ובעל פאת השלחן (בית ישראל סי' א, יד) מוכיחים שאינו סובר כרבינו חיים מפסיקתו עפ"י סוגייתנו שאף בזמן הזה יש זכות לכוף ולעלות.
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות חולק על הרמב"ם וכותב שיש למנות בין המצוות את המצוה לרשת את ארץ ולא להניחה לאומות ולשבת בה,וכותב בפתחי תשובה שזו כנראה דעת כל הפוסקים הראשונים והאחרונים שכתבו שכופים זה את זה לעלות אף בזמן הזה.