כאשר אנו מתבוננים בפרשתנו, עולות לפנינו כמה תהיות, אנו נעמוד על חלקם ומתוך כך בעז"ה נבין את פשר הופעתן של ברכותיו של בלעם בתורתנו הקדושה.
השאלה הראשונה שעולה מקריאת הפרשה היא: מדוע מפסיק בלק את בלעם, דוקא לאחר שלוש ברכות?
כדי להבין פרט זה ננסה להבין סוגיה תמוהה במסכת ברכות, כאשר תוך בירור ענין זה, נבא בעז"ה להבין את כללות הפרשה. אומרת הגמ': "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" קביעה זו לבדה מעוררת בנו שאלות רבות. למה דוקא פרשה זו? מה קשר בינה לבין קריאת שמע? הגמ' לאחר כמה קביעות ודחיות, מגיעה למסקנה שרצו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, בגלל הפסוק: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".
פסוק זה מתאר את תקומתו של עם ישראל בארצו. זאת הסיבה לכך שכשמגיע בלעם לפסוק זה, שהוא תכליתה של יציאת מצרים, מפסיקו בלק ואומר לו: עד כאן, יותר אל תדבר. שהרי זו בדיוק הסיבה שקרא לו לקלל את ישראל, כפי שאנו רואים לאורך כל ההיסתוריה של עמנו, לפני כל תקומה, לפני כל חזרה של עמנו לארצו, מגיע צורר אחר שמנסה , דוקא בתקופה של התעוררות לאומית, למצא דרך להכשיל ולגדוע את אותה התקומה הגדולה.
זו גם הסיבה שדוקא פסוק זה רצו להכניס לתוך קריאת שמע, כי זהו כל תכליתו של עם ישראל, כי כפי שיסוד התורה הוא קבלת על מלכות שמים, כלומר איחוד שם ד'; ועל מלכות ועל מצות קשורים זה בזה, כי הדרך להוציא לפועל את אחדותו יתברך זהו רק על ידי על מצות. כמו"כ חסנם של ישראל, זהו יסוד התורה, כי רק על ידם יכולה להתגלות אחדותו יתברך, על ידי קיום המצות שלהם. לכן המצות מקיימות את עם ישראל לעם ויובילו אל התכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם.
וזהו ענינה של פרשת בלק, המקשרת יסוד אחדות ד' בעולם עם על מצות.
אך הגמ' אומרת שלא יכלו לקבוע את כולה, בקריאת שמע בגלל "טורח ציבור". ומוטל עלינו לברר מהו אותו טורח ציבור שעליו מדברת הגמ'.
צריך לזכור, שהתקופה שבה רצו לקבוע את פרשת בלק לתוך קריאת שמע, זוהי תקופת כנסת הגדולה, אחר שיבת ציון הראשונה אמנם היות ורוב העם נשאר בגלות ותמה תקופת הנבואה כתופעה כללית גלויה לכל. זאת תחילת תקופת גלות השכינה, ושל הזהות העברית התנ"כית יחד איתה, כאשר אין אנו יודעים את אורכה של הגלות. על דבר זה אומרת לנו הגמ' זהו טורח ציבור שאין הציבור יכל לעמוד בו. לדבר עם ציבור שנמצא בגלות ולא יודע לכמה זמן, על תקומת ישראל בארצו, זה דבר שהציבור לא יכל לעמוד בו, בבחינת "לעג לרש".
א"כ נשאלת השאלה, מדוע לא קבעו רק את אותו פסוק של "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" בתוך קריאת שמע.
אלא עלינו לדעת שאין התקומה הלאומית של עם ישראל כשל תקומת שאר העמים. ואם היינו מזכירים פסוק זה בלבד בלא הקישור ל"אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" וכו' לא היינו מקשרים את תקומת עמנו לכל ההיסתוריה ולעל מצות, דבר שהיה גורם לנו ח"ו לחשוב שתקומתנו היא בתורת אהבה לאומית גסה כשל כל עמי העולם, אהבה חמרית של מקלט מדיני, להצלת היהודים בלא חשיבות למקום שבו יעשה.
ואין הקשר בין עם ישראל לארצו, קשר של מקום בלבד, אלא זה מקומנו, זה צור מחצבתנו ואין לנו קיום בתורת עם רק בה. כמשל הכרם של ריה"ל, שיש קשר תלותי בין עם ישראל לארץ ישראל.
וזו הסיבה שכל פרשה זו של ברכות בלעם מופיעה בתורה, שמדברת על דרך גאולתו של עם ישראל ובזכותו גאולת העולם כולו, והרי ראוי הדבר שדוקא נביא האומות יהיה זה שיביא דבר זה כידיעה, שתקומת ובנין העולם תלוי בעם ישראל. אולי בתורת: אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה" ורק אז "הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".
השאלה הראשונה שעולה מקריאת הפרשה היא: מדוע מפסיק בלק את בלעם, דוקא לאחר שלוש ברכות?
כדי להבין פרט זה ננסה להבין סוגיה תמוהה במסכת ברכות, כאשר תוך בירור ענין זה, נבא בעז"ה להבין את כללות הפרשה. אומרת הגמ': "בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע" קביעה זו לבדה מעוררת בנו שאלות רבות. למה דוקא פרשה זו? מה קשר בינה לבין קריאת שמע? הגמ' לאחר כמה קביעות ודחיות, מגיעה למסקנה שרצו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, בגלל הפסוק: "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו".
פסוק זה מתאר את תקומתו של עם ישראל בארצו. זאת הסיבה לכך שכשמגיע בלעם לפסוק זה, שהוא תכליתה של יציאת מצרים, מפסיקו בלק ואומר לו: עד כאן, יותר אל תדבר. שהרי זו בדיוק הסיבה שקרא לו לקלל את ישראל, כפי שאנו רואים לאורך כל ההיסתוריה של עמנו, לפני כל תקומה, לפני כל חזרה של עמנו לארצו, מגיע צורר אחר שמנסה , דוקא בתקופה של התעוררות לאומית, למצא דרך להכשיל ולגדוע את אותה התקומה הגדולה.
זו גם הסיבה שדוקא פסוק זה רצו להכניס לתוך קריאת שמע, כי זהו כל תכליתו של עם ישראל, כי כפי שיסוד התורה הוא קבלת על מלכות שמים, כלומר איחוד שם ד'; ועל מלכות ועל מצות קשורים זה בזה, כי הדרך להוציא לפועל את אחדותו יתברך זהו רק על ידי על מצות. כמו"כ חסנם של ישראל, זהו יסוד התורה, כי רק על ידם יכולה להתגלות אחדותו יתברך, על ידי קיום המצות שלהם. לכן המצות מקיימות את עם ישראל לעם ויובילו אל התכלית של אחדות ידיעת ד' בעולם.
וזהו ענינה של פרשת בלק, המקשרת יסוד אחדות ד' בעולם עם על מצות.
אך הגמ' אומרת שלא יכלו לקבוע את כולה, בקריאת שמע בגלל "טורח ציבור". ומוטל עלינו לברר מהו אותו טורח ציבור שעליו מדברת הגמ'.
צריך לזכור, שהתקופה שבה רצו לקבוע את פרשת בלק לתוך קריאת שמע, זוהי תקופת כנסת הגדולה, אחר שיבת ציון הראשונה אמנם היות ורוב העם נשאר בגלות ותמה תקופת הנבואה כתופעה כללית גלויה לכל. זאת תחילת תקופת גלות השכינה, ושל הזהות העברית התנ"כית יחד איתה, כאשר אין אנו יודעים את אורכה של הגלות. על דבר זה אומרת לנו הגמ' זהו טורח ציבור שאין הציבור יכל לעמוד בו. לדבר עם ציבור שנמצא בגלות ולא יודע לכמה זמן, על תקומת ישראל בארצו, זה דבר שהציבור לא יכל לעמוד בו, בבחינת "לעג לרש".
א"כ נשאלת השאלה, מדוע לא קבעו רק את אותו פסוק של "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו" בתוך קריאת שמע.
אלא עלינו לדעת שאין התקומה הלאומית של עם ישראל כשל תקומת שאר העמים. ואם היינו מזכירים פסוק זה בלבד בלא הקישור ל"אל מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו" וכו' לא היינו מקשרים את תקומת עמנו לכל ההיסתוריה ולעל מצות, דבר שהיה גורם לנו ח"ו לחשוב שתקומתנו היא בתורת אהבה לאומית גסה כשל כל עמי העולם, אהבה חמרית של מקלט מדיני, להצלת היהודים בלא חשיבות למקום שבו יעשה.
ואין הקשר בין עם ישראל לארצו, קשר של מקום בלבד, אלא זה מקומנו, זה צור מחצבתנו ואין לנו קיום בתורת עם רק בה. כמשל הכרם של ריה"ל, שיש קשר תלותי בין עם ישראל לארץ ישראל.
וזו הסיבה שכל פרשה זו של ברכות בלעם מופיעה בתורה, שמדברת על דרך גאולתו של עם ישראל ובזכותו גאולת העולם כולו, והרי ראוי הדבר שדוקא נביא האומות יהיה זה שיביא דבר זה כידיעה, שתקומת ובנין העולם תלוי בעם ישראל. אולי בתורת: אז יאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה" ורק אז "הגדיל ה' לעשות עמנו היינו שמחים".