במחצית הדרך ההסיטורית בין אדם הראשון ובין אברהם אבינו עומדת לה דמותו של נח, והיא פרשה בתורה, פרשת חיים כפשוטם וכמדרשם. "את האלהים התהלך נח" (בראשית ו, ט). "וירא ה' אל אברהם ויאמר אליו... התהלך לפני והיה תמים" (שם יז, א).
ואספקלריה של חז"ל:
"רבי יהודה אומר: משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: הלוך עמי, ואמר לגדול: בוא והלוך לפני. כך, אברהם שהיה כוחו יפה התהלך לפני והיה תמים'. אבל נח שהיה כוחו רע - "את האלהים התהלך נח". "רבי נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך, שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה משתקע בטיט - הלוך עמי" (ברא"ר שם, ט).
אילמלא אמרו זאת חכמים לא היינו רשאים לאומרו, אבל הם אמרו ואמירתם היא תורה לדורות, ועלינו להתבונן בדבריהם וללמוד מהם כללים ויסודות להארת דמויותיהם של אישים, לתפיסת המיוחד האופייני שבעומקם והיקפם עד כמה שבינתנו מגעת, מלמטה למעלה.
הגדלות האמיתית, שהאישיות מלאה הימנה, מביאה את בעליה לעצמאות ודרכה נכונה לפניה תמיד. והילוכה נוכח מטרת ההויה ישר ועקבי, ללא הכרח במשענת וללא צורך בהכוונה. "התהלך לפני" ברם אותה אישיות שאינה מלאכה אותה גדלות אמיתית, אינה עצמאית לגמרי. אין דרכה נכונה לפניה, והילוכה נוכח מטרת ההויה יכול להיות ישר ועקבי במידה מסוימת רק אגב הישענות על סמכות גבוהה ומתוך הכוונה מתמדת. זה כוחה וזה סוד כוחה. "אחד היה אברהם". אחד בגדלותו המקורית, אחד בדרכו המקורית, אחד בהילוכו העצמאי. ואחד גדול זה היה אב בעולם ואב לישראל. אברהם פתח תקופה חדשה, סלל דרך משלו - עד אחרית הימים. ולא מה שנאמר באברהם נאמר בנח. בימיו נהרס עולם, ובימיו קם עולם חדש לתחייה. אבל המבול נקרא על שמו: "מי נח". ואילו העולם החדש לא על שמו נקרא. וגם אלה המכונים "בני נח" אינם מכירים בו בתורת אב - כי לא היה כזה לעולם. הוא לא קרא לעולם, ולא השאיר דרך לעולם. הוא נשאר סגור בעיגול חייו, בשביל היחיד אשר לו. אותו הוציאו מצלליו של דור המבול, אותו הצילו משקיעה – והוא לא הציל את דורו. עלו וגם על בני משפחתו הזריחו - הוא לא זרח לדורו. הוא כשלעצמו מכונה "אוהבו של מלך" אבל לא הוסיף אוהבים למלכו של עולם. ועוד נקודה - לפנים.
"תנו רבנן: מה השיב הקב"ה לנח, כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב, התחיל לבכות - ריבונו של עולם! נקראת 'רחום' - היה לך לרחם על בריותך!... השיבו הקב"ה: רעיא שטיא, עכשיו אמרת זאת, ולא בזמן שאמרת לך: 'ואני הנני מביא מבול', וכאשר שמעת שתינצל אתה בתיבה, לא עלה בלבך רעתו של עולם!... כיוון שראה נח כן, הקריב עולות וקרבנות" (ילקוט ראובני, נח).
"צדיק תמים" זה אשר עליו נאמר: "את האלהים התהלך נח", שומע דבר ה' כי מבול בא לעולם למחות את כל היקום - והוא מחריש. לא אנחה למשמע הבשורה המרה, לא תפילה ובקשה על בני דורו, לא דימעה על גורלם הנחרץ של עולם ומלואו. אילמא אמרוהו חכמים אי אפשר היה לאומרו: גם לא עלה בלבו של נח "רעתו של עולם". התורה מגדירתו וקוראתו "צדיק תמים" ו"לא עלה בלבו" ...לבו של אותו צדיק לא עלה מתוכו כלום באותה שעה הרת כליון עולם. כאילו ספו תמו רגשי רחמים וצער. כאילו אינם בלבו פנימה. וגם הכרתו של אותו צדיק כמו נתכסתה ערפל כבד. ואין המחשבה נסערת, ואין הזעקה מתפרצת, מול אימי המבול הממשמש ובא---ובאים חכמי התורה
ומגלים לנו את הסוד האיום: כל כך למה, מפני שבשורת הצלתו, של עצמו וביתו, מילאה את כל תאי ליבו ומוחו - עד כדי שיכחת עולם ומלואו. ולא נשאר עוד באותה שעה מקום בלב ובמוח בשביל כל רגש אחר ורעיון אחר, מלבד רגש זה ומחשבה זו של הצלת עצמו. כל רגש אחר מתרחק מן הלב, כל מחשבה אחרת נעתקה ממנו. כל מחזה אחר נתעלם מן העין. עולמו תפס מקומו של עולם. ובעולמו נתפסו לבו ומוחו גם יחד.
אמנם: "וסביביו נשערה מאד" - "הקב"ה מדקדק עם סביביו, צדיקים ההולכים אחריו, כחוט השערה" (יבמות קכא, ב ורש"י שם). אצל צדיקים גם דיוק קל ודקדוק דק - תהומות הנה. גם נקודה כהה זעירה מתבלטת לעין הרואה על רקע הלובן של נשמת הצדיק. כי יתכן שנח מתוך שהכיר יפה את בני דורו וכל מעשיהם הרעים, ראה שקלקלתם השחיתה אותם לחלוטין לא נשאר בהם אפילו גרעין אחד בריא ולכן הצדיק את דינם. ו"לא עלה על לבו" להרהר אחר מידותו של הקב"ה. ורק אחר שראה את חומר העונש שבא עליהם במבול, ביקש מאת הקב"ה להבינו סודה של מידת "רחום" דלעילא. אלא שהקב"ה, שהוא חוקר לב ובוחן כליות, גילה לנח את סוד נפשו הוא, את נקודת חולשתה תחת מעטה גבורתה, לאמור: מי שאינו מסוגל לרדת לעומק נפשו, הכיצד יוכל לעלות אל מרומי הבינה העליונה?!
אברהם נתבשר על כיליונה של סדום, ועמד על נפשם, וזעק כלפי מעלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ואילו נח נתבשר על המבול - והחריש! ורק אחרי החורבן בכה, או כלשון חכמים: "התחיל לבכות" הוא הדבר: אברהם אב לעולם, ונח - עוסק בהצלת עצמו...
ולא נמסרו דברים אלה מפי חז"ל ולא נתפרשו אלא כדי שישמשו לנו תורה. כדי להבין מתוכם את עצמנו. כדי להבין מתוכם את האדם - על כוחותיו הפנימיים ביותר. לאור התביעות הביקורתיות ביחס לגדולי עולם תחדיר את האדם החרדה לדמות עצמו, על גבורתה וחולשותיה. על היותו "נברא בצלם" ומחונן בחכמה בינה ודעת, ולעומת זאת: על היות דעתו והרגשתו צפויות להטיה ולהטעיה, בעטיין של כל מיני השפעות ונגיעות פנימיות וחיצוניות, ביודעין ובלא יודעין. ואין רגע בלי פגע. ואין גבול אשר אין סכנה לעבור אותו. ואין סתירה אשר לא תיתכן לגבה החלקה מדומה. ואין כישלון אשר לא יוכל להיות מתואר ומנומק כביכול כ"נצחון" מרהיב. ואין נקודה אשר ממנה אין לפנות בקו ישר - בכיוון עקום... נפש האדם צריכה עיון והארה. הכל בא מן הלב, וחוזר אליו. ונרשם עליו, ונחקק בו. ועל הלב מה נאמר: "עקוב הלב מכל, אנוש הוא מי ידענו, אני ה' חוקר לב בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו". (ירמיהו, יז).
פרשת נח האיש היא פרשת האדם. כל אדם במשמע. כל מי שרוצה ללמוד את כל עצמו, את ריבוי האנפין שבו, את אשר הנהו, ואת אשר הוא עלול להיות. את עצמותו ואת תלותו הכל.
(מתוך "מן הבאר")
ואספקלריה של חז"ל:
"רבי יהודה אומר: משל למלך שהיו לו שני בנים, אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: הלוך עמי, ואמר לגדול: בוא והלוך לפני. כך, אברהם שהיה כוחו יפה התהלך לפני והיה תמים'. אבל נח שהיה כוחו רע - "את האלהים התהלך נח". "רבי נחמיה אמר: משל לאוהבו של מלך, שהיה משתקע בטיט עבה, הציץ המלך וראה אותו, אמר לו: עד שאתה משתקע בטיט - הלוך עמי" (ברא"ר שם, ט).
אילמלא אמרו זאת חכמים לא היינו רשאים לאומרו, אבל הם אמרו ואמירתם היא תורה לדורות, ועלינו להתבונן בדבריהם וללמוד מהם כללים ויסודות להארת דמויותיהם של אישים, לתפיסת המיוחד האופייני שבעומקם והיקפם עד כמה שבינתנו מגעת, מלמטה למעלה.
הגדלות האמיתית, שהאישיות מלאה הימנה, מביאה את בעליה לעצמאות ודרכה נכונה לפניה תמיד. והילוכה נוכח מטרת ההויה ישר ועקבי, ללא הכרח במשענת וללא צורך בהכוונה. "התהלך לפני" ברם אותה אישיות שאינה מלאכה אותה גדלות אמיתית, אינה עצמאית לגמרי. אין דרכה נכונה לפניה, והילוכה נוכח מטרת ההויה יכול להיות ישר ועקבי במידה מסוימת רק אגב הישענות על סמכות גבוהה ומתוך הכוונה מתמדת. זה כוחה וזה סוד כוחה. "אחד היה אברהם". אחד בגדלותו המקורית, אחד בדרכו המקורית, אחד בהילוכו העצמאי. ואחד גדול זה היה אב בעולם ואב לישראל. אברהם פתח תקופה חדשה, סלל דרך משלו - עד אחרית הימים. ולא מה שנאמר באברהם נאמר בנח. בימיו נהרס עולם, ובימיו קם עולם חדש לתחייה. אבל המבול נקרא על שמו: "מי נח". ואילו העולם החדש לא על שמו נקרא. וגם אלה המכונים "בני נח" אינם מכירים בו בתורת אב - כי לא היה כזה לעולם. הוא לא קרא לעולם, ולא השאיר דרך לעולם. הוא נשאר סגור בעיגול חייו, בשביל היחיד אשר לו. אותו הוציאו מצלליו של דור המבול, אותו הצילו משקיעה – והוא לא הציל את דורו. עלו וגם על בני משפחתו הזריחו - הוא לא זרח לדורו. הוא כשלעצמו מכונה "אוהבו של מלך" אבל לא הוסיף אוהבים למלכו של עולם. ועוד נקודה - לפנים.
"תנו רבנן: מה השיב הקב"ה לנח, כשיצא מן התיבה וראה העולם חרב, התחיל לבכות - ריבונו של עולם! נקראת 'רחום' - היה לך לרחם על בריותך!... השיבו הקב"ה: רעיא שטיא, עכשיו אמרת זאת, ולא בזמן שאמרת לך: 'ואני הנני מביא מבול', וכאשר שמעת שתינצל אתה בתיבה, לא עלה בלבך רעתו של עולם!... כיוון שראה נח כן, הקריב עולות וקרבנות" (ילקוט ראובני, נח).
"צדיק תמים" זה אשר עליו נאמר: "את האלהים התהלך נח", שומע דבר ה' כי מבול בא לעולם למחות את כל היקום - והוא מחריש. לא אנחה למשמע הבשורה המרה, לא תפילה ובקשה על בני דורו, לא דימעה על גורלם הנחרץ של עולם ומלואו. אילמא אמרוהו חכמים אי אפשר היה לאומרו: גם לא עלה בלבו של נח "רעתו של עולם". התורה מגדירתו וקוראתו "צדיק תמים" ו"לא עלה בלבו" ...לבו של אותו צדיק לא עלה מתוכו כלום באותה שעה הרת כליון עולם. כאילו ספו תמו רגשי רחמים וצער. כאילו אינם בלבו פנימה. וגם הכרתו של אותו צדיק כמו נתכסתה ערפל כבד. ואין המחשבה נסערת, ואין הזעקה מתפרצת, מול אימי המבול הממשמש ובא---ובאים חכמי התורה
ומגלים לנו את הסוד האיום: כל כך למה, מפני שבשורת הצלתו, של עצמו וביתו, מילאה את כל תאי ליבו ומוחו - עד כדי שיכחת עולם ומלואו. ולא נשאר עוד באותה שעה מקום בלב ובמוח בשביל כל רגש אחר ורעיון אחר, מלבד רגש זה ומחשבה זו של הצלת עצמו. כל רגש אחר מתרחק מן הלב, כל מחשבה אחרת נעתקה ממנו. כל מחזה אחר נתעלם מן העין. עולמו תפס מקומו של עולם. ובעולמו נתפסו לבו ומוחו גם יחד.
אמנם: "וסביביו נשערה מאד" - "הקב"ה מדקדק עם סביביו, צדיקים ההולכים אחריו, כחוט השערה" (יבמות קכא, ב ורש"י שם). אצל צדיקים גם דיוק קל ודקדוק דק - תהומות הנה. גם נקודה כהה זעירה מתבלטת לעין הרואה על רקע הלובן של נשמת הצדיק. כי יתכן שנח מתוך שהכיר יפה את בני דורו וכל מעשיהם הרעים, ראה שקלקלתם השחיתה אותם לחלוטין לא נשאר בהם אפילו גרעין אחד בריא ולכן הצדיק את דינם. ו"לא עלה על לבו" להרהר אחר מידותו של הקב"ה. ורק אחר שראה את חומר העונש שבא עליהם במבול, ביקש מאת הקב"ה להבינו סודה של מידת "רחום" דלעילא. אלא שהקב"ה, שהוא חוקר לב ובוחן כליות, גילה לנח את סוד נפשו הוא, את נקודת חולשתה תחת מעטה גבורתה, לאמור: מי שאינו מסוגל לרדת לעומק נפשו, הכיצד יוכל לעלות אל מרומי הבינה העליונה?!
אברהם נתבשר על כיליונה של סדום, ועמד על נפשם, וזעק כלפי מעלה: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט?" ואילו נח נתבשר על המבול - והחריש! ורק אחרי החורבן בכה, או כלשון חכמים: "התחיל לבכות" הוא הדבר: אברהם אב לעולם, ונח - עוסק בהצלת עצמו...
ולא נמסרו דברים אלה מפי חז"ל ולא נתפרשו אלא כדי שישמשו לנו תורה. כדי להבין מתוכם את עצמנו. כדי להבין מתוכם את האדם - על כוחותיו הפנימיים ביותר. לאור התביעות הביקורתיות ביחס לגדולי עולם תחדיר את האדם החרדה לדמות עצמו, על גבורתה וחולשותיה. על היותו "נברא בצלם" ומחונן בחכמה בינה ודעת, ולעומת זאת: על היות דעתו והרגשתו צפויות להטיה ולהטעיה, בעטיין של כל מיני השפעות ונגיעות פנימיות וחיצוניות, ביודעין ובלא יודעין. ואין רגע בלי פגע. ואין גבול אשר אין סכנה לעבור אותו. ואין סתירה אשר לא תיתכן לגבה החלקה מדומה. ואין כישלון אשר לא יוכל להיות מתואר ומנומק כביכול כ"נצחון" מרהיב. ואין נקודה אשר ממנה אין לפנות בקו ישר - בכיוון עקום... נפש האדם צריכה עיון והארה. הכל בא מן הלב, וחוזר אליו. ונרשם עליו, ונחקק בו. ועל הלב מה נאמר: "עקוב הלב מכל, אנוש הוא מי ידענו, אני ה' חוקר לב בוחן כליות, ולתת לאיש כדרכיו כפרי מעלליו". (ירמיהו, יז).
פרשת נח האיש היא פרשת האדם. כל אדם במשמע. כל מי שרוצה ללמוד את כל עצמו, את ריבוי האנפין שבו, את אשר הנהו, ואת אשר הוא עלול להיות. את עצמותו ואת תלותו הכל.
(מתוך "מן הבאר")